בג"ץ 383/10 פלוני נ. ממשלת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

העותרים, בני משפחה אחת מהכפר תלפית שבשטחי הרשות הפלסטינאית, הם קרוביו של ג' אשר עבד כשוטר במשטרה המקומית במרחב שומרון עד לשנת 1995 ושימש בעבר כסייען לכוחות הביטחון. עקב שירותו מטופל ג' על-ידי המנהלה הביטחונית לסיוע (להלן – המנהלה), ובמסגרת זו הוענקה לו ולמשפחתו הגרעינית אזרחות ישראלית. העותרים, בני משפחתו המורחבת של ג', אינם מטופלים באופן ישיר על ידי המנהלה, וכל סיוע שהוענק להם בעבר, לרבות הנפקת אשרות שהייה זמניות בישראל וסיוע בטיפולים רפואיים, נעשה במסגרת הטיפול בג'. מזה שנים ארוכות מרבים העותרים בפניות לגורמים שונים במטרה להסדיר באופן קבוע את שהותם בישראל. לטענתם, הם זכאים לכך נוכח הסכנה הנשקפת לחייהם בשטחי הרשות הפלסטינית, סכנה שטעמה בקרבתם לג'.

2.

במסגרת מאמציהם הנזכרים לעיל, פנו העותרים בשנים 1998 ו-2006 לועדת המאוימים במשרד הביטחון, ובשנים 2000 ו-2003 לנציב קבילות הסייענים במשרד ראש הממשלה. דא-עקא, פניות אלו לא הניבו פרי, הואיל ולא נמצא כי נשקפת לעותרים סכנה ממשית בשטחי הרש"פ. בנוסף, פנה ג' בשנת 1998 למשרד הפנים בבקשה לאיחוד משפחות עם העותרים, אולם בקשה זו סורבה. העותרים לא השיגו על אותן החלטות בפני ערכאות שיפוטיות, והן אינן עומדות לבחינתנו במסגרת העתירה הנוכחית. בסמוך להגשת העתירה שלפנינו, פנו העותרים פעם נוספת לועדת המאוימים, וחזרו על הבקשה לקבל מעמד קבוע בישראל, ובחלוף שלושה ימים בלבד, ובטרם היה בידי הועדה סיפק לקבל החלטה, הגישו העותרים את עתירתם.

3.

עמדת המשיבה היא כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל היותה מוקדמת, ולאור העובדה שטרם מוצו הליכים חלופיים. עמדה זו נסמכת על פנייתם האחרונה של העותרים לועדת המאוימים, שהטיפול בה מצריך תחקור, ומועד לכך טרם תואם. בנוסף, מציעה המשיבה לעותרים כי יפנו לוועדה המיוחדת הפועלת מכוח סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, אשר מוסמכת להמליץ לשר הפנים במקרים הומניטאריים חריגים, להעניק היתרי שהייה או מעמד קבע בישראל. בתשובתם לתגובת המשיבה מדגישים העותרים כי בראייתם, הפניות הרבות שביצעו לגופים שונים לאורך שנים רבות עובר להגשת העתירה, מבססות אותה כדבעי, ועל כן היא אינה מוקדמת. עם-זאת, אין העותרים מתייחסים בתשובתם לפנייתם האחרונה לועדת המאוימים, אשר הטיפול בה טרם הסתיים.

4.

דין העתירה להידחות על הסף. העותרים פנו בעבר למשיבים ונדחו, אולם נוכח העובדה כי הם לא פנו לערכאות כדי להשיג על אותן החלטות, הם בחזקת מי שהשלימו עמן. נותרת לדיון אפוא פנייתם האחרונה של העותרים לועדת המאוימים, ברם, בטרם זו נבחנה לגופה מיהרו העותרים להגיש את עתירתם, והרי הלכה היא כי על העותר לסעד מבית-משפט זה להמתין להחלטתה של הרשות עליה הוא מלין (בג"צ 2285/93 נחום נגד ראש עיריית פתח תקווה , פ"ד מח(5) 630, 644 (1994)). לצורך כך לא ניתן להסתפק בהחלטות הקודמות שניתנו בעניינם של העותרים, הואיל ואלו התקבלו על יסוד תשתית עובדתית קונקרטית, וזו מטבע הדברים עשויה להשתנות בחלוף השנים.

5.

אי לכך, העתירה נדחית על הסף.