בג"ץ 38492-10-24 בג"ץ 38492-10-24

זוהי בקשה לעיכוב חלק מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כבוד המותב, השופטת ס' דוידוב-מוטולה, השופט ר' פוליאק, השופטת מ' נעים דיבנר, נציגת ציבור (עובדים) הגברת י' רון, ונציג ציבור (מעסיקים) מר ש' וייצמן) מיום 24.09.2024 בע"ע 28404-12-22. בגדרו התקבל בחלקו, בדעת רוב של ראשת ההרכב ונציגי הציבור, ערעור המשיב ונדחה במלואו ערעור המבקשות על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (כבוד המותב, השופטת א' הרמל, נציגת הציבור (עובדים) הגב' א' רזניק ונציג הציבור (מעסיקים) מר מ' שריקי) בסע"ש 52451-07-17 מיום 27.11.2022. בגדרו, התקבלו באופן חלקי, תביעות הדדיות של הצדדים.

2.בתמצית: משיב 2 (להלן: המשיב) כיהן כמנכ"ל וכנשיא 'וילי-פוד' מיום 15.12.2015 ועד פיטוריו לאלתר ביום 05.07.2017, בסמוך לאחר רכישת השליטה במבקשות על-ידי האחים ויליגר. ביום 23.07.2017 הוגשה תביעת המשיב נגד המבקשות והאחים ויליגר במסגרתה נטען להליך פיטורים "אלים, חסר סמכות ועילה" ונתבעו סעדים כפועל יוצא מכך, לרבות פיצוי על פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עוגמת נפש. כן נתבעו זכויות שונות מכוח "הסכם העסקתו המאושר כדין", לרבות חודשי הסתגלות ובונוס יחסי בגין תקופת העסקתו בשנת 2017. תביעה שכנגד הוגשה ארבעה ימים לאחר מכן, במסגרתה נדרש המשיב להחזיר משכורות ובונוס ששולמו לו מכוח הסכמי עבודה שנחתמו, הסכמים שלפי הנטען לא קיבלו את האישורים הנדרשים בדין.

3.כאמור לעיל, בפסק הדין מושא הערעור מיום 27.11.2022, התקבלו באופן חלקי התביעות ההדדיות של הצדדים. בשורה התחתונה – בית הדין האזורי הורה למשיב להחזיר את הבונוס שקיבל בעבור עבודתו בשנת 2016; ומנגד המבקשות חויבו בתשלומים כגון הודעה מוקדמת, דמי הבראה, הפקדות לקרן השתלמות וכיו"ב. לאחר קיזוז הסכומים נדרשו המבקשות לשלם למשיב סך של 255,032 ש"ח. כעולה מהבקשה שלפניי, סכומים אלו הופקד בקופת בית הדין כבר ביום 21.12.2022.

4.הערעורים שהגישו הצדדים לבית הדין הארצי נסובו על מרבית רכיבי פסק הדין, אך הם התמקדו, בעיקר, בתנאי העסקתו של העובד כמנכ"ל וכנשיא, תוך התמקדות בדיני התאגידים החולשים על אישור שכר ותגמול במשרות אלו. כמו כן, הועלו טענות בדבר אופן סיום העסקתו המשיב. קביעתו המרכזית של בית הדין, הרלוונטית לבקשה דנן, היא ביטול החיוב להחזיר את הבונוס בעבור שנת 2016 בסך של 280,870 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית. כן נפסקו לטובת המשיב דמי חופשה, הבראה, הוצאות משפט ופיצוי בגין עוגמת נפש, בסך כולל של 130,427 ש"ח במנוחי קרן.

5.בפתח ה"בקשה [ה]דחופה לעיכוב ביצוע חלקי" שלפניי הוסבר כי המבקשות "פועל[ו]ת כבר עתה לתשלום סכום פסק הדין אשר אינו עומד בליבת העתירה בהליך זה, בכל הנוגע לרכיבים: חופשה, פיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות משפט". בדומה הובהר כי העתירה מופנית נגד "הקביעות המשפטיות מכוח חוק החברות והסעדים שמכוחן (להבדיל מהסעדים שעילותיהם מצויות במשפט העבודה [...], [ועל כן] תבקשנה המבקשות לעכב את ביצוע פסק הדין למעט [רכיבים אלו]". הודגש, כי "מדובר בסכום עצום (560,902 ₪ [במונחי] קרן!) אשר 'אדם מן הישוב' יתקשה להשיבו. מאידך, [המבקשות] הינן חברות ציבוריות מבוססות במשק, אשר תוכלנה לשלם סך זה בכל עת שתידרשנה לעשות כן, ככל שתדחה עתירתן. נוכח האמור, אין חולק כי מאזן הנוחות נוטה במובהק ובאופן חד משמעי לטובת המבקשות". כן נטען כי סיכויי העתירה טובים.

6.בתגובת המשיב, שהוגשה בהתאם להחלטתי, נטען כי דין הבקשה להידחות תוך חיוב המבקשות בהוצאות. זאת, משהיא לא מגלה עילה משפטית ואף עומדת בניגוד לפסיקה בעניינים כגון דא. לגופו של עניין הוטעם, כי בניגוד לאמור בבקשה, הן סיכויי העתירה הן מאזן הנוחות – נוטים במובהק לעבר דחיית הבקשה. המשיב הדגיש, כי הטענות בדבר אי יכולות ההחזר שלו, באם יצטרך לעשות כן, נטענו בעלמא; וכי עומדת לו הזכות ליהנות מפירות זכייתו ועמלו, לבטח בנסיבות שהובילו לקבלתם.

7.עיינתי היטב בבקשה ובתגובה לה, וכן בפסקי הדין המפורטים של בתי הדין לעבודה. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

8.הכלל הבסיסי, לפיו הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים, וכי לבעל דין עומדת הזכות ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין לטובתו – חל בשינויים המחויבים גם בענייננו. בהינתן כלל זה, על המבקש לעכב ביצוע פסק דין שניתן נגדו, להוכיח קיומם של שני תנאים – כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי סיכויי הערעור להתקבל טובים. כידוע, בין שני תנאים אלה מתקיים יחס של מקבילית כוחות, אך הבכורה נתונה למאזן הנוחות. דברים אלו נכונים ביתר שאת במקרים בהם פסק הדין מטיל חיוב כספי גרידא, שכן, ככלל, הנזק שנגרם כתוצאה מביצוע פסק דין כאמור אינו בלתי הפיך (ע"א 6827/19 עיני נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור מרכז (13.01.2020)). סטייה מן הכלל האמור מוצדקת במקרים בהם קיים חשש ממשי, כי המבקש לא יוכל לגבות בחזרה את כספו מהמשיב גם אם טענותיו יתקבלו, כגון במקרה בו נפסק לטובת המשיב, שאיננו בעל 'כיס עמוק' סכום כסף גבוה במיוחד, אשר עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי האובייקטיבי בהשבתו (ע"א 1872/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 3 (11.02.2020); כן ראו: ע"א 2571/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 (02.06.2022)).

9.מן הכלל אל הפרט: בבסיס קביעתי כי דין הבקשה להידחות ניצב נטל ההוכחה באשר למאזן הנוחות – נטל בו המבקשות לא עמדו. משכך ומשום שלשיקול זה הבכורה, אינני נדרש כלל להערכת סיכויי העתירה – הערכה שמוטב ככלל, ולבטח במקרה סבוך זה, להימנע מלקבוע בה מסמרות ולהותירה לעת מצוא. בתמצית יוסבר, כי מלבד הנחת המוצא בדבר יכולת ההחזר של 'אדם מן היישוב' כלשון הבקשה, אין בפניי כל תשתית קונקרטית. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הרף הנדרש להוכחת הטענה שהוא, כאמור לעיל, "חשש ממשי". יתרה מכך, על פניו המשיב איננו אותו 'אדם מן הישוב', במובנו של מונח זה לשיטת המבקשות. מדובר במי שהועסק משך תקופה בתפקיד משמעותי, בשכר כמפורט בפסקי הדין. כמו כן, אין בפניי טענה וממילא אין ראיה כי המשיב חדל מלהשתכר באופן דומה בהינתן, ונסיבות סיום העסקתו לא מלמדות כי אלו פני הדברים (להבדיל למשל, מנסיבות של אובדן כושר השתכרות חס וחלילה). לא זו אף זו, לזכותו של המשיב נפסקו סכומים משמעותיים רק במסגרת הליך זה, אותם לא מבוקש לעכב. כל אלו, חותרים תחת הנחת המבקשות.

10.אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות המשיב בסך של 3,000 ש"ח בגין בקשה זו.

11.המשיב יגיש תגובה מקדמית לעתירה עד יום 17.12.2024.