בג"ץ 3861/98מאיר זינו נ. עירית אילת

השופט א' מצא:

העותר הגיש ביום 19.6.98 עתירה למתן צו על תנאי כנגד המשיבה, ובה עתר לקבלת "צו המורה למשיבה שתנמק מדוע לא תמסור לידי העותר רשיון רוכלות בהתאם לחוק רישוי עסקים". המשיבה נתבקשה להגיב על העתירה בכתב, וכך עשתה.

מעיון בנספחי העתירה ובתגובת המשיבה עולה, כי ביום 9.10.97 הגיש העותר נגד המשיבה, לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בקשה למתן פסק דין בו יוצהר שמכוח הסכם בינו לבין המשיבה עומדת לו זכות לקבלת רשיון רוכלות ושאין למשיבה זכות לפנותו ממקום עיסוקו ברוכלות. ביום 14.6.98 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו הנדונה, ומשהודיע העותר על כוונתו לערער על פסק דין זה, נענה בית המשפט המחוזי לבקשתו והורה למשיבה להימנע מפינויו ממקום עיסוקו במשך 45 ימים.

ביום 2.7.98 - לאחר הגשת העתירה, ובטרם תוגש תגובת המשיבה - הגיש העותר ערעור על פסק הדין האמור (ע"א 4220/98) וכן ביקש לעכב את ביצועו עד למתן פסק-דין בערעור. בבקשה זו ניתן, בינתיים, צו עיכוב ארעי.

הסעד המבוקש בעתירה, במהותו, הינו זהה לסעד שביקש העותר בבית המשפט המחוזי, והמהווה עילה לערעור התלוי ועומד לפני בית המשפט. בדין טענה המשיבה בתגובתה, כי הגשת הערעור מייתרת את הצורך בעתירה, שכן גם במסגרת הערעור יוכל בית המשפט להידרש לשאלת סבירות ההחלטה המינהלית שהיוותה נושא גם להליך בפני בית המשפט המחוזי.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין נימנע מלעשות צו להוצאות.