בג"ץ 3866/95 ברזל שמואל עו"ד נ. הועד המחוזי של לשכת עו"ד

זה הוגשו ערעורים, מזה ומזה, לבית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה. המערער השיג בערעורו רק כנגד חומרת העונש שהושת עליו (אך לא כנגד הקביעה שבעבירותיו היה משום קלון). הוועד המחוזי ערער על קולת העונש וביקש לגזור על המערער "עונש של שלוש שנות השעייה בפועל לפחות". בית הדין הארצי פסק לדחות את ערעורו של המערער, לקבל את ערעורו של הוועד המחוזי ולגזור על המערער עונש של השעייה בפועל לתקופה של שלושים ושישה חודשים מן היום שבו יהפוך פסק-דינו לחלוט. מכאן הערעור שלפנינו, בו הננו מתבקשים להמיר את עונש ההשעייה שהושת על המערער בעונש השעייה על-תנאי, ולחלופין - להתערב בתקופת ההשעייה עליה הורה בית הדין.

3.המעשים שעל יסודם הורשע המערער התרחשו בתקופה שקדמה לקריסתו, ותפיסתו על-ידי בנק ישראל, של בנק צפון אמריקה בע"מ. בזמנים הרלוואנטיים כיהן המערער כיועץ משפטי חיצוני של הבנק, כממלא מקום חבר הדירקטוריון וכחבר המינהלה המצומצמת. מפסק הדין שניתן בעניינו בשלב הערעור (ע"פ 752/90 הנ"ל) עולה, כי הרשעת המערער התבססה על חלקו בשתי פרשיות: השתתפותו בעריכת מסמך שהופנה אל המפקחת על הבנקים ואשר כלל מצג עובדתי שקרי אודות "שבעה לקוחות", שהמערער היטיב לדעת כי אינם לקוחות אמת; והשתתפותו בהחלטות למתן אשראי מועדף לשניים מלקוחות הבנק שלמערער היה עניין בהם, תוך ניגוד אינטרסים בין תפקידו בהנהלת הבנק, וחובת הנאמנות שחב כלפי הבנק, לבין עניינו באותם לקוחות.

4.ערכאות בית הדין המשמעתי הטעימו את החומרה הרבה שהיתה גלומה בעבירותיו של המערער. בית הדין המחוזי הרחיב בנושא הפרת נורמת ההתנהגות שהמערער, כעורך-דין ותיק ומנוסה, היה מודע היטב לקיומה ומצווה לנהוג על-פיה. בית הדין הארצי ציין, כי העבירות בהן הורשע המערער, שמעצם מהותן מסווגות כחמורות, בוצעו על-ידי המערער בנסיבות חמורות במיוחד, לנוכח ביצוען במסגרת תפקידו של המערער בהנהלת הבנק ולנוכח היקפן הכספי הניכר של העבירות. בתי הדין המשמעתיים היו ערים גם לקיום נסיבות ושיקולים לקולה: לגילו של המערער, שבזמן הדיון לפניהן היה כבן 65; להיותו עורך-דין בעל ותק רב, שעד לחשיפת מעורבותו בפרשה הנוכחית לא דבק בו רבב; לזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות על-ידיו (בשנים 1984-1983); לכך שעם הגשת כתב האישום נגדו (בשנת 1987) נאסרו על המערער, במסגרת צו השעייה זמני וחלקי, החברות בדירקטוריונים וכל פעילות בתחום הייצוג המשפטי של תאגידים בנקאיים; וכן לנסיבות אישיות ומשפחתיות המעוררות רגשי השתתפות.

בתי הדין המשמעתיים לא התעלמו מקיומן של הנסיבות לקולה. עם זאת סברו, כי בקביעת העונש יש ליתן ביטוי, בראש ובראשונה, לחומרת העבירות ולצורכי ההרתעה של עורכי-דין מפני ביצוע עבירות דומות. השאלה שניצבה לפניהם היתה, אם ועד כמה ניתן להתחשב בנסיבות המקלות מעבר למה שכבר הביא הוועד המחוזי בחשבון בגיבוש עתירתו להטלת עונש השעייה לתקופה בת שלוש שנים. בית הדין המחוזי, בדעת רוב, סבר, כי הטלת עונש השעייה לתקופה של שנתיים תשקף איזון נאות בין צורכי הענישה המובהקים לבין מידה ראויה של התחשבות במכלול הנסיבות המקלות. ואילו בית הדין הארצי קבע, כי העונש שנגזר על-ידי בית הדין המחוזי אינו נותן ביטוי הולם לחומרת המעשים ולנורמת ההתנהגות המצופה מעורך-דין ברמתו, בניסיונו ובמעמדו של המערער, שכלשון בית הדין, "הציפיה ממנו והאמונה בו וביושר מעשיו עולה בהרבה מעבר למידה הממוצעת". בית הדין הארצי הזכיר את חובתו, כלפי ציבור עורכי הדין וכלפי הציבור בכללו, שלמילויה נדרש הוא לא פעם לשלול את רישיון עורך הדין, לצמיתות או לתקופה ארוכה, מ"עורך-דין קשה יום החוטא במצוקתו וחוזר וחוטא", וההכרח להענישו בחומרה נובע מן ההצטברות ("כמות" ההופכת ל"איכות"). והנה במקרהו של המערער מוטל על בית הדין להעניש על מעשים שחומרתם "ישירה" ואינה נובעת רק מהצטברותם; ובית הדין יחטא לתפקידו אם בעונש שיטיל על המערער לא תהיה "גם הרתעה של ממש לכול".

מטעמים אלה, ובציינו כי לא יחמיר עם המערער "עד כדי לגזור את אותו עונש שראוי היה לגזור לו גזרנו את העונש לראשונה", החליט בית הדין הארצי להתערב בפסק-דינו של בית הדין המחוזי ולגזור על המערער שלוש שנים (תחת שנתיים) השעייה בפועל.

5.בא-כוחו המלומד של המערער טען לפנינו כל מה שניתן היה לטעון למען שולחו. בעיקר ביקש לשכנענו, כי במצבו הנוכחי אין המערער מהווה סכנה לציבור ואין מתעורר צורך מוצדק להשעותו בפועל מעריכת הדין כדי להגן על הציבור מפניו. מאז המעשים שבגללם הובא לדין חלף זמן רב. בשל מעשיו נתפס המערער, בעיני עצמו כבעיני הרבים, כמי שנפל ממעלה סולם המעמד המקצועי לתחתית המדרגה. מעת שהועמד לדין, והושעה באורח זמני-חלקי מן העיסוק באותם תחומים שבהם פעל בעבר, נתקפחה פרנסתו במידה ניכרת. כן ריצה עונש מאסר בפועל שגם בו היה כדי ללמדו לקח. מאז סיום משפטו הפלילי ועד לגמר הדיון המשמעתי בעניינו חלפו יותר משלוש שנים, ומאז מתן פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי ועד שהגיע ערעורו לשמיעה בפנינו חלפו עוד כשנתיים וחצי. לאחר ומאז שחרורו מבית הסוהר ניסה המערער לשקם במידת האפשר את משרדו. בתקופה זו לא נפל פגם בהתנהגותו ולאור ההתנסות הקשה שעברה עליו שוב אין כל יסוד לחשוש שאם יורשה להמשיך בעיסוקו יעבור, בנסיבות כלשהן, עבירה נוספת. יתר על כן: כיום המערער הוא כבן 67. עד לפרישתו מן העיסוק במקצוע לא נותרו לו אלא שנים מעטות, והשעייתו בפועל לתקופה של שלוש שנים תאלצו, למעשה, לפרוש מן העיסוק במקצוע כבר מעתה. בא-כוח המערער הוסיף, כי אם לא תתקבל בקשתו להמרת עונש ההשעייה בפועל בעונש השעייה על-תנאי, הריהו מבקש כי למצער יראה בית המשפט מקום לקצר את תקופת ההשעייה, תוך שבקציבת התקופה יתחשב, ככל האפשר, בהשעייתו הזמנית-חלקית של המערער שארכה כשמונה שנים לערך וכן בתקופה בה ריצה המערער עונש מאסר.

6.שקלנו את טענות בא-כוח המערער ואת תשובת בא-כוח הוועד המחוזי. אנו סבורים כי המערער לא הראה עילה מספקת להתערבותנו בפסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי. אחת ממטרותיו של עונש ההשעייה אכן הינה להגן על הציבור מפני הסיכונים הכרוכים ברכישת שירותיו של עורך-דין שסרח; ומבחינה זו אפשר, אולי, להניח כי המערער למד את לקחו. ואולם להטלת עונש משמעתי של השעייה יש מטרות נוספות, וחשובות לא פחות. עורך-דין המפר את כללי ההתנהגות החלים על מקצוע עריכת הדין - לא-כל-שכן עורך-דין העובר עבירה פלילית חמורה שיש עימה קלון - פוגע בדימויו ובכבודו של המקצוע ובאמון שהציבור רוחש לעורכי הדין. השעייתו מן העיסוק בעריכת-דין, לתקופה מתאימה, מיועדת להרתיע עורכי-דין אחרים מפני עשייתם של מעשים דומים, ובכך להגן על שמם הטוב של עורכי הדין ועל אמון הציבור בהם (ראו והשוו, מתוך רבים אחרים, את האמור בעל"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פ"ד לט(1) 75, 83; על"ע 1/85 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בן-חרוץ , פ"ד לט(4) 365, 372; על"ע 1/88 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני , פ"ד מב(4) 477, 479; ועל"ע 4779/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' שפצירר , פ"ד מו(1) 105, 112).

העבירות בהן הורשע המערער - כפי שבצדק קבעו ערכאות בית הדין המשמעתי - הינן חמורות ביותר, הן לפי מהותן והן על-פי הנסיבות בהן בוצעו. חומרת העבירות, שהובילה להענשת המערער במאסר ממשי, הצדיקה וחייבה את השעייתו בפועל לתקופה משמעותית. בית הדין הארצי קבע, כי בנסיבות העניין, ולהשגת מטרותיה של הענישה, אין להסתפק בפחות משלושים ושישה חודשי השעייה בפועל, ומטעם זה החליט להחמיר את עונש ההשעייה שנגזר על המערער על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי. בקביעה זו איננו רואים יסוד להתערב; לא רק מפני שעונש ההשעייה שהושת על המערער נראה, גם בעינינו, כעונש משמעתי ההולם את חומרת העבירות שבגינן הוטל, אלא גם משום נטייתנו שלא להתערב בנורמות ענישה מרתיעות הנקבעות על-ידי בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. לפני קרוב לשלושה עשורים ציין השופט לנדוי, כי "תופעות של פגיעה בטוהר המידות על-ידי עורכי-דין אינן לצערנו כה נדירות, כפי שצריך היה להיות, ומחובתו של בית-משפט זה הוא לתמוך במוסדות השיפוט הפנימי של הלשכה כשאלה מוצאים לנכון לעצור בעד תופעה מסוכנת זאת על-ידי הטלת ענשים של ממש" (על"ע 6/70 פלוני נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד כה(1) 673, בעמ' 678). סבורנו כי גישה זו יאה גם לזמננו וכן לפרשתנו. איננו מתעלמים מן ההכבדה המיוחדת שתיגרום ההשעייה למערער, בעיקר לנוכח ההתמשכות היתרה של ההליכים המשמעתיים בעניינו. ואולם, לדעתנו, גם בכך אין כדי להצדיק התערבות בתקופת ההשעייה שנגזרה על המערער על-ידי בית הדין המשמעתי הארצי.

7.אשר על כן הננו מחליטים לדחות את הערעור. בא-כוח המערער ביקש לעכב את תחילת ההשעייה למשך שנה. בתגובתו לבקשה זו הסכים בא-כוח הוועד המחוזי לעיכוב ביצוע של שבועות אחדים. לאחר שקילת הבקשה והתגובה, ובמטרה לאפשר למערער לעשות את כל הסידורים הדרושים להעברת הטיפול בענייני לקוחותיו לעורכי-דין אחרים, הננו קובעים את תחילת השעייתו של המערער מחברותו בלשכת עורכי הדין ליום 1.9.98.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' גולדברג :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.