בג"ץ 3870/13 אדמתי נ. יו"ר מועצת מקרקעי ישראל

העתירה שבכותרת נמחקה ביום 1.7.2013. לפניי בקשה מטעם העותרת לפסיקת הוצאות.

עיינתי בבקשה (שנוסחה באריכות רבה), ובתגובת המשיבים, ולא מצאתי לנכון ליתן צו להוצאות.

כפי שהעותרת מציינת, מדובר בעתירה שלישית הנוגעת לאותה סוגיה. שתי העתירות הקודמות לא נדונו לגופן, אלא באו לסיומן לאחר שהתייתרו. בפסק-הדין שניתן בעתירה השנייה (בג"ץ 2683/13), ביום 23.4.2013, בהרכב בראשות כבוד השופטת חיות, צוין כי המשיבים הודיעו על כוונתם לבדוק את הטענות העקרוניות של העותרת "ואת ההסדר בעניין אופן הזימון לישיבות מועצת מקרקעי ישראל והמועדים הרלוונטיים לכך". כבוד השופטת חיות הבהירה כי אין מקום לקצוב למשיבים מועד לצורך גיבוש ההסדר הנדרש, וכי "חזקה עליהם כי יפעלו בהקשר זה במהירות ובתוך זמן סביר... וכי ככל שתדרשנה הבהרות נוספות מעבר לטענות שכבר הועלו על ידי העותרת יאפשרו לה למסור הבהרות אלה". כבוד השופטת חיות הוסיפה כי אין מקום לפסיקת הוצאות.

העתירה שבכותרת הוגשה ביום 30.5.2013, זאת לאחר שביום 27.5.2013 פורסם כי בישיבה שתתקיים ביום 3.6.2013 תדון מועצת מקרקעי ישראל, בין היתר, בנושא של תיקון הנוהל לישיבות המועצה. בסופו של דבר ולאחר חילופי מכתבים בין הצדדים, אכן התקבלה ביום 3.6.2013 החלטת מועצת מקרקעי ישראל (מס' 1281), שתיקנה את הנוהל באופן שהביא להתייתרות העתירה. כאן המקום לציין כי העותרת ביקשה צו ביניים שידחה את ישיבת המועצה, אולם בקשתה נדחתה על-ידי כבוד השופט סולברג. הישיבה אכן התקיימה, ובעקבות החלטת המועצה התייתרה העתירה.

בנסיבות האמורות לעיל, ולאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים לעניין ההוצאות, ומשלא שוכנעתי כי הגשת העתירה השלישית היא שהביאה לתיקון הנוהל – באתי לכלל מסקנה כי כמו בעתירות הקודמות, כך גם בעתירה זו, אין מקום לפסיקת הוצאות.

למען הסר ספק, איני דן כאן בשאלת הקשר הסיבתי בין "המהלך המשפטי" של העותרת – כלשונה – הכולל את טרילוגיית העתירות, לבין התוצאה הסופית. ברור כי אין מקום לפסוק בגדרי עתירה זו הוצאות "בעקיפין" בגין העתירות הקודמות, ואזכיר כי בבג"ץ 2683/13 הרכב השופטים קבע כי אין ליתן צו להוצאות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.