בג"ץ 39/19 פרופ' נתן פלדור נ. שר האוצר

המשנה לנשיאה נ' הנדל:

1.

בעתירה זו, שהוגשה ביום 2.1.2019, ביקשו העותרים להורות למשיב 1 (להלן: שר האוצר ) לנמק "מדוע לא יביא [...] לאישור ועדת הכספים של הכנסת את המלצותיו לעניין העלאת גיל הפרישה לנשים, בהתאם לחוק גיל הפרישה, תשס"ד-2004 [...] לאלתר וללא דיחוי נוסף", ומדוע לא יביא בפני הוועדה "המלצה על השוואת גיל הפרישה לנשים ולגברים". בהמשך, צורפו להליך, לבקשת העותרים, משיבים 2-10 – המפקח על הביטוח במשרד האוצר, וקרנות הפנסיה הוותיקות.

ערב הדיון בעתירה הגישו משיבים 1-2 את תגובתם, בה פרשו בהרחבה את התשתית העובדתית והנורמטיבית הרלוונטית – אך נמנעו מהתייחסות לגופן של טענות העותרים, והסתפקו באמירה כי לאור התפזרות הכנסת ה-20, במהלך חודש דצמבר 2018, "אין מקום כי ממשלת המעבר תידרש לסוגיה נכבדה זו, בטרם תכונן ממשלה נבחרת חדשה". משיבות 3-10, מצידן, הבהירו שאינן נוקטות עמדה בסוגיה העיקרית שעוררה העתירה, והתמקדו במענה לסעד שהתבקש בעתירה אחרת – ובמסגרת בקשה לצו ביניים בהליך דנן – לגבי עריכת איזון אקטוארי בקרנות בעקבות אי העלאת גיל הפרישה לנשים.

2.

בעקבות הדיון בעתירה, ביום 27.5.2019, הורינו כי "במכלול הנסיבות, לרבות הגשת העתירה במהלך תקופת הבחירות בשנה זו – אין מקום להוציא צו ביניים, ובשלב זה אף לא צו על תנאי. בנסיבות שבהן טרם כוננה ממשלה, אנו נעתרים לבקשת משיבים 1-2 ומורים לפרקליטות המדינה להגיש הודעת עדכון עד ליום 1.10.2019". המצב הפוליטי המתמשך הביא להארכות חוזרות ונשנות של המועד להגשת ההודעה, אף שהעותרים טענו כי אין לדחות עוד את מועד ההכרעה, שעה שהיה על שר האוצר לפעול בעניין "על פי חוק כבר בשנת 2004". גם הקמת ממשלת ישראל ה-35 לא נשאה בכנפיה בשורה, שכן זמן קצר לאחר ששר האוצר דאז הודיע על כוונתו לקדם תיקון חקיקה מקיף בעניין גיל הפרישה לנשים, התפזרה הכנסת ה-23. גם הפעם, סברו משיבי הממשלה שיש להותיר את ההכרעה לממשלה נבחרת חדשה, ואילו העותרים הלינו על גרירת הרגליים המתמשכת לגבי העלאת גיל הפרישה לנשים, טענו כי מדובר ב"סטירת לחי מצלצלת לעקרון השוויון המגדרי", וביקשו להכריע בעתירתם בהקדם.

ביום 8.10.2021 עדכן שר האוצר כי ממשלת ישראל ה-36 החליטה "לקדם תכנית רב-שנתית להעלאת גיל הפרישה לנשים ולצמצום אי השוויון המגדרי בשוק העבודה" – ובהמשך נמסר כי התוכנית המורכבת נכללה בחוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2021 ו-2022), התשפ"ב-2021, שאושר בקריאה שנייה ושלישית ביום 2.11.2021. בנסיבות אלה, ביקשו העותרים למחוק את העתירה, שמיצתה את עצמה – ולהטיל על משיבים 1-2 את הוצאות ההליך. זאת, "לנוכח תרומת העתירה לאינטרס הציבורי ולנוכח המחדל שנהגו המשיבים משך שנים כה ארוכות, קל וחומר בנסיבות בהן כל ניסיונות מיצוי ההליכים מטעם העותרים טרם פנייתם לערכאות משפטיות נענו ריקם". מנגד, משיבי הממשלה טוענים שאין כל הצדקה לפסיקת הוצאות: העותרים לא קיבלו את הסעד לו עתרו; הגשת העתירה לא הניעה את החקיקה החדשה, שיצרה מנגנון שונה מזה שהתבקש במסגרתה; ובעת הגשתה, לא היה לה כל צידוק, משום שברור היה שאין להניח לממשלת מעבר להכריע בסוגיה כה רגישה.

3.

כמבוקש, העתירה שמיצתה עצמה, נמחקת.

אשר לפסיקת הוצאות – אין ספק כי עיתוי הגשת העתירה מעורר קושי, והדבר בה לידי ביטוי בהחלטה מיום 27.5.2019, בה הוזכר נתון זה כשיקול מרכזי לאי מתן צו על תנאי. עם זאת, שעה שהמשיבים לא הגישו כל התייחסות לגופן של טענות העותרים, אין לומר כי העיתוי נוטל לחלוטין את הצידוק להגשת העתירה – והדבר נכון שבעתיים, בשים לב לכך שבאותה עת הייתה "צפויה פגיעה חודשית משמעותית בקרנות הפנסיה של עמיתי הקרנות הוותיקות" כתוצאה מהעיכוב בהעלאת גיל הפרישה (פסקאות 69-70 לכתב העתירה). על כן, ובשים לב ליתר נימוקי הצדדים, יישאו משיבים 1-2 בהוצאות העותרים בהליך דנן על הצד הנמוך, בסך 4,000 ₪.