בג"ץ 3920/02 היועץ המשפטי לממשלה - ע"י האפוטרופוס הכללי נ. עו"ד עופר שחל,

במסגרת תיק עזבונות – שנפתח בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בטרם הוסמך בית-המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז לדון בתובענות לפי חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) – הוגשה בפני רשמת בית-המשפט המחוזי בקשה שעניינה פרשנות צוואתה של המנוחה דבורה גורדון ז"ל.

החלטת הרשמת הייתה, כי במונח "כספים" – אותם הורתה המנוחה להוריש מחצית לבת-דודתה ומחצית לקרן לב"י – התכוונה המנוחה לכלול את כל צורות ההשקעה שבהן הייתה יכולה למשוך את כספה לפי דרישה, דהיינו חשבון עובר-ושב, פיקדונות, תוכניות חיסכון וקופות גמל, אך לא ניירות-ערך.

על החלטת הרשמת הגישו המשיבים ערעורים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המבקש טען, כטענה מקדמית, כי יש לסלק את הערעורים על-הסף, שכן המדובר ב"פסק-דין" של רשמת, אשר הערעור עליו הוא ברשות לבית-המשפט העליון, וזאת מכוח סעיף 152 לחוק הירושה, הקובע כי על החלטות בית-משפט בענייני ירושה (פסקי-דין והחלטות אחרות) יש לבקש רשות ערעור, להוציא החלטות שניתנו על-פי סעיפים מסוימים בחוק הירושה, שעליהן ניתנת זכות ערעור.

בית-המשפט המחוזי (השופטת הילה גרסטל), בטרם שמע את טיעוני הערעור לגופם, דחה טענה זו בקובעו, כי סעיף 152 לחוק הירושה בוטל במסגרת סעיף 17(5) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה); כי החלטת הרשמת היא "החלטה אחרת", שכן תיק העזבונות לא נסתיים עם ההכרעה במחלוקת הנוגעת לפרשנות הצוואה; וכי לפיכך גם אם הייתה תחולה לסעיף 152, הרי שהוא אינו רלוואנטי לענייננו. בית-המשפט המחוזי הפנה בעניין זה לרע"א 40/84 סילברה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד לח(4) 337 (להלן: רע"א סילברה ) שבו נקבע, כי "פסק-דין" של רשם דינו כדין "פסק-דין" של בית-המשפט שבו הוא משמש כרשם, ועל-כן דרך הגשת הערעור על פסק-דין של רשם נקבעת על-פי האמור בסעיף 152 לחוק הירושה. זאת, להבדיל מ"החלטה אחרת" של רשם בענייני ירושה – כבענייננו – שהערעור עליה הוא בזכות לבית-המשפט המחוזי, ושסעיף 152 לחוק הירושה אינו חל עליה.

על החלטה זו הגיש המבקש, בטרם נסתיים הדיון בערעורים, את בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגידרה טען, כי יש לתת לו רשות ערעור מן הטעם שהבקשה מעלה שאלה משפטית בעלות חשיבות כללית שטרם נקבעה בה הלכה. לגוף העניין חזר המבקש על טענותיו.

מנגד תמכו המשיבים את יתדותיהם בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

החלטת הרשמת בעניין פרשנות הצוואה היא "פסק-דין", ולא "החלטה אחרת", שכן המדובר בהחלטה סופית המסיימת את בירור המחלוקת בין הצדדים בעניין פרשנות הצוואה. ראו יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ד"ר ש' לוין – עורך, 1995), 756. גם אם הדיון בתיק העיזבונות ממשיך ומתנהל בבית-המשפט המחוזי, ובמסגרתו עדיין מוגשות בקשות שונות, הרי שהמחלוקת בין הצדדים בעניין פירוש הצוואה הוכרעה ובאה לסיומה עם מתן ההחלטה על-ידי הרשמת, ועל-כן יש לסווג החלטה זו כ"פסק-דין".

כאמור, ברע"א סילברה נקבע, כי "פסק-דין" של רשם בית-המשפט המחוזי דינו כדין "פסק-דין" של שופט בית-המשפט המחוזי, וכי לפיכך תחול עליו הוראת סעיף 152 לחוק הירושה.

אומנם סעיף 152 לחוק הירושה בוטל על-ידי סעיף 17 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, ואולם סעיף 27(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע:

בכל תחום שיפוט שטרם הוקם בו בית משפט לעניני משפחה יידונו עניני המשפחה ... בבית המשפט המוסמך לכך ערב תחילתו של חוק זה, ובאותו תחום לא יחולו הוראות חוק זה.

הנה-כי-כן, על ההליכים שבפנינו, שהחלו להתנהל בבית-המשפט המחוזי בטרם הוסמך בית-המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז לדון בתובענות לפי חוק הירושה, חל סעיף 152 לחוק הירושה. ראו ע"א 7830/99, רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו (טרם פורסם; ניתן בתאריך 4.9.02). לפי סעיף 152 הנ"ל על פסקי-דין והחלטות אחרות של בית-המשפט המחוזי בענייני פרשנות צוואה, יש להגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

אשר-על-כן, הערעור מתקבל, במובן זה שהחלטת בית-המשפט המחוזי מבוטלת. למשיבים ניתנת אורכה של 15 ימים ממועד המצאת החלטה זו, לצורך הגשת בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה על פסק-דינה של רשמת בית-המשפט המחוזי בעניין פרשנות הצוואה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.