בג"ץ 3983/09 פנחס יאיר נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

השופטת ע' ארבל :

1.

העותר משיג על פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי ), במסגרתו נדחה ערעור שהגיש על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (להלן: בית הדין האזורי ). בית הדין האזורי דחה על הסף את תביעתו של העותר נגד המשיבה 3, בגדרה עתר כי זו האחרונה תפעל לביטול הפחתת שיעור תשלומי הפנסיה להם הוא זכאי.

2.

העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית הדין הארצי הן: העותר עבד אצל המשיבה 3 משנת 1961 ועד שנת 1987, מועד בו פוטר במסגרת הליך הבראה שנערך בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד. העותר השיג על פיטוריו וכתוצאה מכך התנהלו הליכים משפטיים רבים בינו לבין המשיבה 3 בבתי-הדין לעבודה וברשות השיפוט של ההסתדרות. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרתו הוסכם, בין היתר, על תשלומים מסוימים לקרן הפנסיה של העותר וכן על מענקי פרישה. עוד הוסכם כי עם ביצוע הסכם הפשרה לא תהינה לעותר תביעות כספיות נוספות נגד המשיבה 3 בכל הנוגע לתקופת עבודתו בה וסיומה. למרות שהגיעו הצדדים להסכם פשרה התנהלו הליכים שונים בין העותר למשיבה 3 בעניין תנאי פרישתו של העותר, ובדבר תביעתו לביטול הסכם הפשרה. תביעות אלו ועתירותיו בעניין זה נדחו.

3.

בהתאם להסכם הפשרה שילמה המשיבה 3 לעותר פנסיה תקציבית בין השנים 1988-1993. משנת 1993 שילמה קרן הפנסיה בה היה העותר מבוטח לאורך מרבית שנות עבודתו במשיבה 3, נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד) (להלן: נתיב ), פנסיית זקנה ברשות. יש לציין לעניין זה כי נתיב הודיעה למערער כי היא מכירה בזכויותיו מכוח חברותו בקרנות פנסיה אחרות לרבות חברותו של העותר בקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות-אגודה שיתופית (בע"מ) (בניהול מיוחד) (להלן: קרן הביטוח של פועלי הבניין ), בין השנים 1973-1978. בשנת 2003 הודיעה נתיב לעותר כי חישוב פנסיית הזקנה מחודש מרץ של אותה שנה היה שגוי וכי על-פי החישוב הנכון, הכולל את זכויותיו בקרנות אחרות, גובה פנסיית הזקנה לה הוא זכאי משנת 1998 נמוכה מזו ששולמה לו עת היה זכאי לפנסיית זקנה ברשות. עוד נמסר לעותר כי עקב החישוב השגוי שולמו לו ביתר תשלומי פנסיה בין השנים 1998-2003 ועליו להשיב לנתיב כספים בסך של 68,069 ש"ח, אשר יקוזזו ב-60 תשלומים מתשלומי הפנסיה להם הוא זכאי (להלן: הודעת הקיזוז ).

4.

בעקבות זאת הגיש העותר תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים, בה עתר לקבל סעדים שונים נגד המשיבה 3 וקרן הפנסיה נתיב, שעיקרם ביטול הסכם הפשרה. כן עתר להורות למשיבה 3 לפעול לשם ביטול הודעת הקיזוז. טענתו העיקרית הייתה כי העברתו לקרן הביטוח של פועלי הבניין יסודה בטעות, שכן הוא היה שייך, למעשה, לאורך כל תקופת עבודתו, לסקטור הטכנאים. מנגד, המשיבות הגישו בקשה לסלק על הסף את תביעתו של העותר. ואכן, התביעה נגד המשיבה 3 נדחתה מחמת התיישנות ושימוש לרעה בהליכי משפט. באשר לתביעה בעניין שיעור הפנסיה וביטול הודעת הקיזוז, נקבע כי תשלום הפנסיה ביתר הינה טעות בעובדה שהיא ככל הנראה תוצאה של התרשלות הקרן, וכי העדר תום ליבו של העותר עושה את ההשבה לנתיב לצודקת ומתבקשת.

5.

העותר הגיש ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לבית-הדין הארצי. טענותיו נגעו הן לאופן ניהול ההליך בבית-הדין האזורי והן לגופו של פסק- הדין. טענות אלו, ככל שנגעו לעילות התביעה נגד המשיבה 3, נדחו. טענתו של העותר כי נפל פגם בהתנהלות בית-הדין האזורי שדן בבקשות הדחייה על הסף טרם הכריע בבקשת העותר לתיקון כתב התביעה נדחתה גם היא, מהטעם שכתב התביעה המתוקן כמעט לא שונה, למעט מחיקת הסעד בדבר ביטול הסכם הפשרה. טענתו של העותר כי לא ניתנה לו הזדמנות להגיב על בקשות הדחייה על הסף, נדחתה, שכן ניתנה לו הזדמנות נאותה להגיב על בקשות אלו במספר הזדמנויות. עוד נקבע שטענתו של העותר כי הופתע לקבל פסק-דין בעניינו הינה מיתממת, לאור החלטות בית-הדין האזורי שקדמו למתן פסק-הדין. לגבי טענתו של העותר כי נפל פגם בפסק-הדין נוכח העובדה שבקשות הדחייה על הסף לא נתמכו בתצהיר ולא התקיימו חקירות, נקבע כי היות שבבחינת בקשת דחייה על הסף יש לבדוק האם יש בכוחן של טענות התובע להכריע את התביעה לטובתו, ניתן להכריע בבקשה על יסוד כתבי טענות ומסמכים, ומבלי להידרש לבחינת ראיות. יחד עם זאת, נקבע כי חלק מקביעותיו של בית-הדין האזורי בפסק-דינו הן קביעת עובדתיות שלא היה מקום לקבען ללא שמיעת עדויות ובחינת ראיות.

לגופו של עניין נקבע כי יש לדחות את התביעה נוכח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ואשר יצר השתק עילה. לפיכך, העותר אינו יכול להגיש כל תביעה בקשר לתקופת עבודתו במשיבה 3 או לסיומה. בכלל זאת, אין העותר יכול להגיש תביעה ביחס לזכויותיו הסוציאליות. עוד נקבע כי הסכם הפשרה אינו כולל כל התחייבות לעניין הפנסיה. לפיכך, לא קמה לעותר עילת תביעה נגד המשיבה 3 בעניין הפחתת פנסיית הזקנה שמשלמת לו נתיב מכוח הסכם הפשרה. בית-הדין הארצי קבע עוד כי יש לדחות את התביעה נגד המשיבה 3 מחמת התיישנות. בהקשר זה נדחתה טענתו של העותר כי תביעתו נולדה למעשה בשנת 2003, עת נודע לו היקף הפגיעה בזכויותיו עקב העברתו ל קרן הביטוח של פועלי הבניין בשנת 1973. צוין כי הכלל הנוהג לעניין זה הוא כי מועד התגבשות העילה ביחס להפרשות פנסיוניות הוא מועד התרחשותן.

מכאן העתירה שלפנינו.

6.

בעתירה דנן מבקש העותר להתמקד בשלוש שגיאות עיקריות שנפלו, לדבריו, בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה. ראשית, משיג העותר על קביעת בית הדין הארצי לעבודה כי יש לדחות את התביעה לאור הסכם הפשרה שנתן לו תוקף של פסק-דין. קביעה זו, לעמדתו, סותרת את ההלכה בעניין כתבי ויתור, אותם נהוג לפרש בצמצום. זאת, בפרט כיוון שהסכם הפשרה נעדר מסוימות ואינו מתייחס באופן פרטני לתנאי הפנסיה של העותר, כפי שבית-הדין הארצי עצמו ציין במסגרת פסק-דינו. כמו כן, עומד העותר על כך שלא יכול היה לדעת על עילת התביעה טרם קיבל את הודעת הקיזוז בשנת 2003. לטענתו, פסיקת בית הדין הארצי נוגדת את ההלכה כי אין ויתור אלא על זכות קיימת, להבדיל מזכות עתידית. שנית, משיג העותר על הקביעה כי תביעתו התיישנה. לשיטתו, לא היה באפשרותו לחזות מראש את הנזק שייגרם לו עת הועברו ההפרשות הנידונות לקרן הביטוח של פועלי הבניין. שלישית, משיג העותר על קביעת בית-הדין הארצי כי סולל בונה פעלה כדין עת שהעבירה אותו לקרן הפנסיה של עובדי הבניין, היות שלדבריו לא הובאו ראיות בעניין.

7.

המשיבה 3 טוענת כי יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה. לשיטת המשיבה 3, מנימוקיו של העותר עולה כי הוא מבקש למעשה להביא את עניינו בפני ערכאת ערעור על פסיקת בית-הדין הארצי, אך לא נפלה בפסק-הדין כל טעות משפטית שתצדיק התערבות.

המשיבה 3 מוסיפה כי העותר ידע בזמן אמת על העברתו לקרן הביטוח של פועלי הבניין, כעולה מהמסמכים שהציג בפני בית-הדין. לכן בצדק קבע בית המשפט כי עילת התביעה הנטענת על-ידי העותר התיישנה.

8.

לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה ובתשובת המשיבה 3, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית-הדין הארצי לעבודה. התערבותו בהחלטות בית-הדין שמורה לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק-הדין, אשר הצדק מחייב את תיקונה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ (1) 673 (1986)). לא מצאנו כי עניינו של העותר הוא אחד ממקרים חריגים אלו. טענותיו של העותר מתמקדות ביישום הלכות פסוקות על עניינו והרושם הוא כי אכן מבקש הוא להביא את עניינו לבחינת ערעורית בטיבה. כמו כן, לא מצאנו כי עלה בידי העותר להצביע על טעות שנפלה בידי בית הדין הארצי, כל שכן טעות מהותית המחייבת את התערבותו של בית משפט זה.

משאלה פני הדברים, העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח ובהוצאות לטובת המשיבה 3.