בג"ץ 4/17דידי סיבוני נ. שרת המשפטים

השופט ס' ג'ובראן :

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא ימליצו לנשיא המדינה לחון את העותר 1 או לכל הפחות לקצוב את עונשו ל-30 שנה ולהפחית ממנו שליש, המותנה בהתנהגותו הטובה.

הרקע להגשת העתירה

2.

העותר 1 מרצה עונש מאסר עולם החל מיום 7.5.2000 לאחר שהורשע ברצח אשתו (תפ"ח 3002/00). ערעור שהגיש העותר 1 על הרשעתו לבית משפט זה נדחה (ע"פ 334/02), כמו גם שתי בקשות שהגיש למשפט חוזר (מ"ח 5617/07 ו-מ"ח 1916/11).

3.

ביני לביני, פנו העותר 1, בתו ובנו (העותרים 3-2), במספר בקשות שנועדו להביא לחנינתו או לקציבת עונשו. בקשתם הראשונה נדחתה ביום 2.12.2007 בידי נשיא המדינה. בקשה נוספת שהגישו נדחתה ביום 1.6.2014 בידי ועדת השחרורים המיוחדת. בעקבות עתירה שהגישו העותרים, הגיעה הפרקליטות להסכמה עמם שלפיה תבוטל החלטת הדחייה של ועדת השחרורים המיוחדת ותידון בקשתו על ידי נשיא המדינה כבקשה לחנינה מלאה מעונש מאסר. בקשתו זו הוגשה ביום 15.1.2015 ונדחתה על ידי נשיא המדינה ביום 3.9.2015, לאחר שהונחו לפניו, בין היתר, התייחסות מטעם גורמים במשיב 4 וחוות דעתה של המשיבה 1. דחייה זו, והחומר שעליה היא נסמכה, הם שבמוקד העתירה שלפנינו.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 19.6.2016 הגישו העותרים בקשת חנינה נוספת לנשיא המדינה, תוך שציינו כי חל שינוי נסיבות מאז בקשתם האחרונה. בקשה זו תלויה ועומדת נכון למועד כתיבת שורות אלו.

טענות הצדדים

4.

העותרים סבורים כי נסיבותיהם המשפחתיות הקשות, כמו גם התנהגותו החיובית של העותר 1 במהלך מאסרו, מצדיקות מתן חנינה מלאה לעותר 1, וכי המשיבים שגו משלא המליצו לנשיא המדינה לעשות כן. לעמדתם, המשיבים מנעו מהם את האפשרות לזכות לחמלה מהנשיא ולמידת הרחמים השמורה לו. העותרים טוענים כי משלא ערכו המשיבים שימוע בעניין בקשתם של העותרים לחנינה ולא נענו לבקשותיהם להיפגש עם נשיא המדינה ועם שרת המשפטים, נפל פגם בהמלצתם. זאת ועוד, העותרים מוצאים טעם לפגם בכך שעניינו של העותר 1 נידון בעת שעמד לזכותו פסק דין בתביעה אזרחית שהגיש נגד המשיבה 1. העותרים מוסיפים ומצביעים על הבטחה שניתנה להם מצד המשיבים 6-5 לכך שעונשו של העותר 1 ייקצב ל-30 שנים, וקובלים על הפרתה. כמו כן מוחים העותרים על כך שבמכתב ששלחה אליהם המשיבה 6 בעקבות דחיית בקשת החנינה בידי נשיא המדינה, נכתב כי העותר 1 סירב עד לאחרונה להשתתף בהליך טיפולי. לדידם, נפלה שגגה בהנמקה זו, שכן העותר 1 מעולם לא סירב לטיפול. העותרים מפנים לפרשות דומות שבהם נקצבו עונשיהם של אסירים שהורשעו ברצח, וגורסים לפיכך כי המשיבים נהגו כלפיהם באופן מפלה. לבסוף עומדים העותרים על כך שחרף סירובו של העותר 1 להודות במעשים שבגינם הורשע, לא נשקפת ממנו כל מסוכנות.

5.

המשיבים סבורים כי יש לדחות את העתירה על הסף, וזאת בשל מספר טעמים.

ראשית , טוענים המשיבים כי העתירה מוקדמת, לנוכח בקשתם התלויה ועומדת של העותרים לחנינה. שנית , עומדים המשיבים על כך שהעתירה מבקשת למעשה לבקר את נשיא המדינה, באופן אשר סותר את שיקול הדעת הרחב המוקנה לו. שלישית , גורסים המשיבים כי העתירה נעדרת עילה. אשר לטענה הנוגעת לתביעתו האזרחית של העותר 1, מציינים המשיבים כי המשיבה 1 העבירה את המלצתה לנשיא המדינה טרם ניתן פסק הדין, אשר ממילא בוטל לבסוף. המשיבים עומדים על כך שההמלצות בעניינו של העותר 1 גובשו באופן מקצועי וענייני, ודוחים את טענת העותרים שלפיה ניתנה להם הבטחה מנהלית לקציבת מאסרו של העותר 1. המשיבים מבהירים כי לא מוקנית למבקשי חנינות זכות להיפגש עם נשיא המדינה, וסבורים כי זכות העותרים לטיעון ולשימוע הוגשמה באופן נרחב בכך שנפגשו עם נציגי המשיבות 6-5.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

7.

הוראת סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה מסמיכה את נשיא המדינה לחון עבריינים ולהקל בעונשם. בין שיקוליו של הנשיא בבואו לבחון בקשת חנינה בולטים השיקולים של חסד ורחמים. שיקולים אלה חריגים הם בנוף השיקולים המנהליים בהיותם שיקולים הקשים לכימות ולהערכה. מטעם זה, נפסק כבר כי למרות שסמכות החנינה של נשיא המדינה כפופה לביקורתו של בית משפט זה, ביקורת זו היא מצומצמת מזו המוחלת על רשויות המינהל האחרות (בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות , פ"ד נג(5) 389 (1999)). זאת ועוד, אפילו פעל הנשיא על פי עצה מוטעית או טעה הנשיא עצמו בשיקול דעתו, אין בכך כדי לפגום בתוקפה המשפטי של החלטתו, ובית משפט זה אינו יושב בערעור על החלטותיו (בג"ץ 483/77 ברזילי נ' ראש ממשלת ישראל , פ"ד לא(3) 671, 672 (1977)). יצוין כי הלכה זו עומדת בעינה גם כאשר מדובר בתקיפה עקיפה של החלטתו של נשיא המדינה, קרי כאשר העתירה מכוונת כנגד הגורמים המינהליים המעורבים בהליך החנינה. כך הם פני הדברים בענייננו, שכן העתירה אינה מופנית כנגד נשיא המדינה בשל חסינותו (בג"ץ 6724/08 צרצור נ' שר המשפטים , פסקה 5 (2.12.2008)).

8.

ומהתם להכא. בחינת החלטתו של הנשיא בעניינו של העותר 1, כמו גם הפעולות שנקטו המשיבים במסגרת הליך הטיפול בבקשת החנינה, אינה מגלה כל עילה להתערבות נוכח אמות מידה המצומצמות שעליהן עמדנו לעיל. על פעולות אלו חולשת חזקת התקינות המינהלית, ובהיעדר כל ראיה לסתור איננו מוצאים ממש בטענות לפגמים בשיקול דעתם של המשיבים. בקשות העותרים זכו לאוזן קשבת, נשקלו בכובד ראש ונדחו באופן מנומק, על יסוד שיקולים ענייניים ובהסתמך על התייחסויות גורמי המקצוע. במסגרת החלטתו נתן הנשיא דעתו לנסיבותיהם המשפחתיות הקשות של העותרים, אך מצא כי אין בהן להצדיק היעתרות לבקשה. לא נוכל, כאמור, לשים עצמנו ערכאת ערעור על החלטת הנשיא, המושתתת על מנעד שיקולים רחב.

אף אין בידינו לשעות לטענת ההפליה שהעלו העותרים, וזאת משום שסמכות החנינה וההקלה בעונש המסורה לנשיא מופעלת באופן אינדיבידואלי ובשים לב לנסיבותיו האישיות של המבקש, למעשה שביצע ולנתונים קונקרטיים נוספים. משכך, ולאור מהותה המיוחדת של סמכות הנשיא והיקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית עליה עמדנו לעיל, אין בעובדה כי עונשו של אסיר פלוני נקצב בעוד שעונשו של אסיר אלמוני נותר על כנו, כדי לבסס עילת התערבות בהחלטת הנשיא (השוו: בג"ץ 9631/07 כץ נ' נשיא המדינה , פסקה 18 (14.4.2008); בג"ץ 409/87 קיש נ' משרד המשפטים – מחלקת חנינות (9.9.1987)).

9.

סוף דבר, העתירה נדחית.