בג"ץ 4016/20 יעקב שחר נ. שר המשפטים

השופט נ' סולברג :

1.

עניינה של העתירה, אי-התכנסותה של ועדת ערעור האמורה לפעול מכוח חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985. תפקידה של הוועדה, לבחון ערעורים המוגשים על החלטות הממונה על תשלום גמלאות בצה"ל.

2.

העותר – יעקב שחר – שירת בצבא הקבע, וביום 1.1.2010 פרש לגמלאות. בעקבות שירותו, זכאי שחר לגמלת פנסיה תקציבית. שחר סבור, כי הוא זכאי לגמלה בסכום גבוה מזה שקבע לו הממונה עם פרישתו, ולשם כך נקט מספר הליכים משפטיים.

3.

בשלב ראשון, לאחר שפנה בעניין לגורמים הרלבנטיים בצה"ל, הגיש שחר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בד בבד עם בקשה לאשרה כתובענה יצוגית. המדינה ביקשה להורות על סילוק התובענה על הסף, בהעדר סמכות עניינית. נטען, בין היתר, כי "השגה בעניין גובה הגמלה שנקבעה על ידי הממונה על הגמלאות יש להגיש לוועדת ערעור שהוקמה על פי החוק" . לאחר שדן בדבר, דחה בית הדין האזורי את התביעה על הסף, בהעדר סמכות עניינית לדון בה. שחר לא אמר נואש, והגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. גם לפני ערכאה זו, שבה המדינה על טענתה לחוסר סמכות עניינית, תוך שצוין מפי היועצת המשפטית של ענף תכנון שכר וגמלאות, כי "ככל שתוגש תביעה לוועדת הערעור בהתאם לחוק שירות קבע (גמלאות) אנחנו נגיב לדברים לגופו של עניין בערכאה המוסמכת" . עוד הוסיפה, כי המדינה לא תטען "לאיחור בהגשת הערעור על החלטת הממונה או הימנעות ממתן ההחלטה אלא נתייחס לגופו של עניין" . נוכח מכלול הטענות, נדחה הערעור.

4.

שחר קיבל עליו את הדין, וביקש לפנות לוועדת הערעור לשם בירור טענותיו. להפתעתו גילה, כי הוועדה אינה מתכנסת מזה זמן, ופתרון איִן. בתשובה אחרונה שנמסרה לו, ביום 31.5.2020, מטעם הלשכה המשפטית של משרד המשפטים, נכתב כי הסוגיה בטיפול לשכת השר, אך עדיין אין הערכת זמנים למתן מענה לפנייתו. בראותו כי אין מוצא מהסבך שאליו נקלע, פנה שחר לבית משפט זה, בבקשה להורות למדינה לכנס את ועדת הערעור, ולהורות גם כי זו תדון ותכריע בטענתו לקיומם של הפרשי גמלה.

מכאן העתירה שלפנינו.

5.

מתגובתה המקדמית של המדינה, למדנו כי במשך שנים פעלה ועדת הערעור בחסות בתי המשפט, ובראשה עמד שופט, או שופט בדימוס, הגם שהדין אינו מחייב זאת. בהמשך, במהלך השנים 2019-2014, התקיים שיח בין הנהלת בתי המשפט לבין משרד הביטחון, ונבחנה האפשרות להעביר את פעילות הוועדה למשרד הביטחון, מבלי שיוסיף לעמוד בראשותה שופט. בד בבד, במהלך שנת 2015, פג תוקף המינוי של יושב-ראש ועדת הערעור, ומאותו מועד ואילך חו ּ דש מינויו, מעת לעת, לשם השלמת הדיון בהליכים תלויים ועומדים. משלא נמצאה אכסניה חלופית, לא נתכנסה הוועדה לדון בערעורים חדשים על החלטת הממונה. המדינה עדכנה, כי עתה, לאחר מספר חודשים שבהם נבחנו דרכים לפתרון הקושי שנוצר, פועל משרד הביטחון להשלמת ההערכות להפעלת הוועדה מחדש, ונמסר כי הגורמים הרלבנטיים יצרו קשר עם ב"כ של שחר, ויפנו אותם לכתובת הרלבנטית להגשת הערעור. בנסיבות אלה, נטען כי העתירה התייתרה, ודינה להידחות. כמו כן נטען, כי העתירה "הוגשה בפזיזות" , שבועיים-ימים מאז שנמסר לשחר כי פנייתו עודנה מתבררת. ב"כ של שחר, טענו מנגד, כי האמור בתגובה אינו מלמד על פתרון מיידי לבעיה שהוצגה בעתירה, וכי העתירה הוגשה רק משכלו כל הקצין, לאחר שהתברר כי המדינה הביאה לדחיית תביעתו של שחר, על יסוד טענה לקיומה של ועדה, שהתברר כי מזה חמש שנים אין מאחוריה ולא כלום.

6.

בנסיבות העניין, התבקשה המדינה לעדכן על אודות התקדמות ההליכים, ומעת לעת מסרה עדכונים בעניין. בהודעתה האחרונה, מיום 31.12.2020, מסר ב"כ המדינה כי פעילות ועדת הערר חודשה, כי שחר הגיש את ערעורו (ו"ע 1-20), וכי הערעור קבוע לקדם-משפט ביום 27.1.2021. בהתאם, נטען כי אין מקום עוד להותיר את העתירה תלויה ועומדת. ב"כ המדינה הוסיף והתייחס לשאלה אם יש מקום לחייב בהוצאות (בהתאם להחלטה מיום 26.10.2020, נוכח בקשה לפסיקת הוצאות מטעמו של שחר), וטען כי בתחילה פנה שחר לערכאות שאינן מוסמכות לדון בעניינו, ואין לו להלין אלא על עצמו. בהמשך, משפנה לכתובת המתאימה וגילה כי ועדת הערעור לא פועלת, היה עליו להמתין לקבלת מענה לפנייתו, ולא למהר ולהגיש את העתירה, כשבועיים לאחר פנייתו האחרונה. ב"כ המדינה הוסיף, כי לא נגרם לשחר כל נזק בשל חלוף הזמן מאז פנייתו, ועד לחידוש פעילות הוועדה, וכי העיכוב העיקרי בטיפול בעניינו נובע מפנייתו לערכאות שאינן מוסמכות.

7.

לאחר שבחנתי את טענות ב"כ של שחר מזה, וטענות ב"כ המדינה מזה, מצאתי כי דין העתירה להידחות בשלב זה. אכן, כטענת המדינה, נוכח ההודעה על חידוש פעילות הוועדה, והתקדמות הטיפול בערעורו של שחר, אין עוד מקום להותיר את העתירה תלויה ועומדת. לצד זאת, אני רואה מקום לחייב את המדינה בהוצאותיו של שחר.

8.

כאמור לעיל, טענה המדינה, הן לפני בית הדין האזורי לעבודה, הן לפני בית הדין הארצי לעבודה, כי אין מקום לכך שתביעתו של שחר תתברר על-ידן, משום שוועדת הערעור, הריהי הכתובת הנכונה לבירור תביעות מסוג זה. דא עקא, מספר שנים קודם למועד שבו העלתה המדינה את טענתה, חדלה הוועדה מלהתכנס ולדון בערעורים חדשים; דיוניה עסקו בערעורים תלויים ועומדים בלבד. שחר ניסה בכ ֹ ה ובכ ֹ ה, פנה לגורם זה ואחר, ולבסוף, התשובה האחרונה שקיבל היתה כי עליו להמתין לקבלת מענה, ללא הערכת זמנים. במצב דברים זה, ניתן להבין מדוע המענה שניתן לו, לא הניח את דעתו, ומדוע ראה לנכון לפנות בעתירה זו, במועד שבו פנה. ואכן, לאחר הגשת העתירה החלו גלגלי הבירוקרטיה לנוע, וכיום ניתן לברך על המוגמר. משאלו הם פני הדברים, נראה כי היה צידוק בהגשת העתירה, וניתן גם לומר, כי היא תרמה לקידום התהליך (ראו והשוו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994)).

9.

אשר על כן, משהתייתר הסעד העיקרי שהתבקש בה, דין העתירה להידחות – והיא נדחית בזאת.

המדינה תישא בהוצאותיו של שחר, בסך של 5,000 ₪.

10.

אחרי כתיבת פסק הדין ובטרם נחתם, הוגשה בקשת רשות מטעם העותר להגשת תגובה. למקרא הבקשה ותגובת המשיבים לגביה, ולאור תוצאת פסק הדין במישור ההוצאות, אין הצדקה להעתר לבקשה.