בג"ץ 4023/01 דוידאשוילי מריה נ. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

המשיבים נקטו בהליכי הוצאה-לפועל למימוש משכנתה שנרשמה לטובתם על דירת המגורים של המבקשת ועל חנות שבבעלותה, וזאת לאחר שחובה של המבקשת למשיב 1 (להלן: הבנק) הגיע לסכום של 1,499,118 ש"ח. במסגרת הליכים אלו המבקשת, שלא הייתה מיוצגת אז בידי עורך-דין, פינתה את החנות והעבירה אותה לידי המשיבים. כעבור זמן מה הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כנגד הבנק למתן הצהרה כי הסכם המשכנתה בטל, ולחלופין כי המבקשת לא ויתרה בגדרו על ההגנות המוקנות לה מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972-, ומכוח חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-. עיקר טענת המבקשת בתובענה שהגישה היה, כי הבנק לא הסביר לה בטרם חתמה על מסמכי המשכנתה את משמעות חתימתה, הגם שהשפה העברית שבה היו כתובים המסמכים אינה שגורה בפיה.

בעקבות בקשה שהגישה המבקשת, הורה בית-המשפט המחוזי לעכב באורח זמני את הליכי ההוצאה-לפועל למימוש המשכנתה על דירת המגורים, לאחר שקבע כי אין לבטל לחלוטין את סיכויי המבקשת להצליח בתובענתה. עם זאת, בית-המשפט המחוזי התנה את מתן הצו הזמני בהפקדת ערובה בגובה סכום הריבית המצטברת לחובה של המבקשת, והורה כי ההפקדה תיעשה אחת לשלושה חודשים. בין היתר ציין בית-המשפט המחוזי:

המבקשת הגישה את תביעתה בסדר דין רגיל. כתוצאה מכך עד למועד תחילת בירור המשפט יחלוף זמן רב, ולא סביר שינתן פסק דין לפני חלוף 3 שנים... עד למתן פסק הדין החוב לבנק ילך ויתפח בשיעור הריבית הבנקאית החלה על ההלוואה, והתוצאה תהיה שאם תידחה התביעה, ולדעתי הסיכוי שכך יקרה גבוה, ייגרם לבנק נזק בשיעור הריבית הבנקאית שתתווסף לחוב בתקופת תקפו של צו המניעה הזמני.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. טענת המבקשת הייתה, כי הערובה שנדרשה להפקיד אינה מאפשרת לה לקבל את הצו הזמני, וזאת משום שסכום הערובה מצטבר מדי שלושה חודשים לכ47,000- ש"ח. המבקשת הסבירה, כי היא אשה חולה, המתקיימת מהכנסה חודשית של כ2,100- ש"ח, ואין בידה אפשרות לגייס את סכומי הערובה שנקבעה. המבקשת טענה עוד, כי על-פי תצהיר שהגישה לבית-המשפט המחוזי וחוות-דעת שמאי שצירפה, מכירת החנות לבדה תאפשר לבנק להיפרע את חובה של המבקשת, ולא-כל-שכן מימוש הדירה, ומשום כך הערובה שנקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי גם אינה הכרחית.

מנגד, טענת המשיבים הייתה, כי לתובענת המבקשת אין סיכוי, ועל-כן הערובה שנדרשה המבקשת להפקיד היא ערובה הולמת. עוד נטען, כי להערכת שמאי מטעם הבנק ניתן יהיה להשיג עבור מכירת החנות ודירת המגורים גם יחד סכום של 260,000 דולר לכל היותר. לבסוף טענו המשיבים, כי המבקשת מתגוררת ללא תשלום בדירתה מזה זמן, וכי עד שתתברר תובענתה עשויות לחלוף שנים ארוכות.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

בית-המשפט המחוזי קבע כי אין לבטל את סיכויי המבקשת לזכות בתובענתה. המשיבים לא תקפו את החלטתו זו בהליך ערעורי. לפיכך השאלה העומדת לדיון בפניי היא, מהי הערובה שראוי להטיל על המבקשת כתנאי להותרת הסעד הזמני על-כנו.

בעניין זה יש לאזן בין זכותו של הבנק לכך שהמבקשת תעמיד ערובה נאותה שתאפשר לבנק להיפרע את נזקיו אם תידחה תובענת המבקשת, לבין זכותה של המבקשת לקבל את הסעד הזמני שנפסק כי היא זכאית לו. שכן, הטלת החובה על התובע להמציא ערובה שאינה בהישג ידו, מסכלת את מתן הסעד הזמני - שכאמור נפסק כי יש מקום לתיתו - ולעתים גם את מטרת התובענה שהגיש.

במקרה שבפניי, בית-המשפט המחוזי קבע כי המבקשת תפקיד כערובה סכום המשקף, על-פניו, את מלוא נזקיו הצפויים של הבנק כתוצאה מעיכוב מימושה של המשכנתה על דירת המגורים - הריבית על חובה של המבקשת לבנק. אלא שערובה זו אינה מביאה בחשבון את מצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת, שעליו לא חלקו המשיבים.

בעניין זה הגעתי לכלל דעה, כי מן הראוי לחייב את המבקשת להפקיד ערובה על סך 25,000 ש"ח.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערעור, מבטלת את החלטת בית-המשפט המחוזי ככל שהחלטה זו עוסקת בקביעת גובה הערובה, ומורה כי המבקשת תפקיד סכום של 25,000 ש"ח כתנאי להמשך תוקפו של הצו הזמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתה על דירת המגורים שלה. המבקשת רשאית להפקיד סכום זה בשני תשלומים שווים: הראשון בתוך 21 ימים ממועד ההמצאה, והשני בתוך שלושה חודשים ממועד המצאת החלטתי זו.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.