בג"ץ 4036/97 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ. סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ

בין המשיבה לבין המבקשת נכרת הסכם ולפיו התחייבה המבקשת לבנות שלדי בנין במחיר מוסכם. לאחר ביצוע ההסכם, נתבקשה המבקשת לבנות שלדים נוספים. הסתבר, כי עלותם של שלדים אלה היתה בפועל גבוהה יותר, בשל שינוי בתנאי הקרקע והצורך בחומרי בנין רבים יותר. המבקשת פנתה לבית משפט השלום בעכו בתביעה לקבלת ההפרש בעלות הבניה, עקב השינויים הנ"ל.

בפסק דינו מיום 28.10.96 קיבל בית המשפט את התביעה וקבע כי אכן עלה מחיר העבודה ב 26.6% לכל יחידה, ולפיכך חייב את המשיבה בפיצויי. בית המשפט הצמיד את הסכום שנפסק למדד הבניה לחודש מאי 1988. המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי. ערעורה נדחה.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור של המבקשת. המבקשת טוענת כי היא טענה בפני בית המשפט המחוזי כי יש להצמיד את הסכומים שנפסקו בבית משפט השלום גם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א1961-, ולא רק למדד הבניה. כן נטען, כי התוספת שנפסקה בבית משפט השלום צריכה היתה להתווסף ל24- מבנים שביצעה המבקשת ולא ל17-, כפי שנפסק בבית המשפט המחוזי. מכל מקום, הוסיפה המבקשת, כי שיעור ההוספה צריך שיהיה 37.55% ולא כפי שנפסק, וזאת בשל העובדה כי הבסיס לחישוב התוספת הוא 17 מבנים ולא 24 (כנטען). לטענת המבקשת, לא ניתן לה יומה בבית המשפט המחוזי בענינים אלה ולכן מן הדין ליתן לה רשות ערעור.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקשת, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אין בטיעונים שלפני ובעובדות המקרה משום עילה למתן רשות ערעור (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה נגד מצת אור, פ"ד ל"ו (3) 123). גם אם נכונות טענות המבקשת לענין פסיקת בית המשפט המחוזי - ומבלי להכריע בענין זה - נחה דעתי כי אין עילה להתערבותי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולפיכך, דין הבקשה להידחות.