בג"ץ 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ. הכונס הרשמיבתפקידו כמפרק בנק צפון אמ

1.ביום 28.6.89 הגיש המשיב תביעה כספית בסך 83,154,133 ש"ח נגד המבקשות. המשיב הגיש בקשה לפטרו מתשלום האגרה, וביום 4.7.89 החליט רשם בית המשפט המחוזי, בהחלטה על פי צד אחד, לפטור את המשיב מתשלום האגרה. ביום 14.7.89 הגישו המבקשות בקשה לביטול ההחלטה ( להלן: בקשת הביטול ). נקבע דיון במעמד שני הצדדים, ולאחר שמוע הצדדים החליט כבוד הרשם על מתן הפטור מאגרה. ערעור על החלטת כבוד הרשם שהוגש לבית המשפט המחוזי ובקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שהוגשה לבית משפט זה - נדחו.

בכתב הגנתן טענו המבקשות, בין היתר, טענת התיישנות. הן גם הגישו ביום 3.11.96 בקשה לדחיית התביעה נגדן בשל טענת התיישנות. בית המשפט המחוזי, לאחר דיון בבקשה, דחה אותה. הנימוק לדחיית הבקשה היה, שטענת ההתיישנות לא הועלתה על ידי המבקשות "בהזדמנות הראשונה" שהיתה להן לכך, דהיינו בעת הגשת בקשת הביטול.

על החלטה זו הוגשה בקשה זו לרשות ערעור.

2.עובדות המקרה הן, אם כן, שבבקשת הביטול לא הועלתה טענת התיישנות. בעת הדיון בבקשה לביטול נאמר כללית על ידי בא כוח המבקשות, מבלי לפרטה, שיש בפיה טענת התיישנות. בכתב ההגנה נטענה הטענה. השאלה הדורשת הכרעה היא, אם בנסיבות אלה נטענה טענת התיישנות "בהזדמנות הראשונה", כמובנה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, הקובע:

"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

3.בשאלה מה פשר המונח "הזדמנות ראשונה" בסעיף 3 הנ"ל, לא ניתן עדיין מענה ברור יפה לכל מקרה. עומד על כך בית המשפט בע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ

(פ"ד מה(5) 365). באותו עניין אומר בית המשפט בשאלה זו:

"אקדים ואציין, כי נראה לי, שלא כל נתבע, שהעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, יצא ידי חובתו. שכן לו רצה המחוקק בהסדר זה, היה קובע זאת מפורשות ולא היה נוקט לשון ה'הזדמנות הראשונה'. ניסוח זה מלמד, שיתכנו מקרים, בהם הנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו אך עדיין ייחשב כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות.

לגופו של עניין, לא הייתי קובע נוסחה גורפת, כללית, שתכסה את כל המצבים, אלא בודק כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. בעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה היתה מהות הדיון הראשון שהתקיים, אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, מה היה העניין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט עמדה כלשהי ביחס לאותו דיון והאם היה נוכח בו אם לאו" (בעמוד 370).

בשל כך שהנתבעות שם לא התיצבו כלל בהליך ביניים שהתקיים, ופעולתן הראשונה באותו עניין היתה הגשת כתב הגנה בו נטענה במפורש טענת התיישנות, קבע בית המשפט שלא הוחמצה ההזדמנות הראשונה.

יש, אם כן, חשיבות למהות הדיון, או ההליך, הראשון שהתקיים, אשר על פי הנטען היווה את ההזדמנות הראשונה לעורר בו את טענת ההתיישנות. חשוב העניין שהיה לנתבע באותו דיון, וחשוב גם אם השתתף בו אם לאו.

4.בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם), נדון מקרה בו הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה. הבקשה נדחתה על הסף בהעדר תצהיר. בנסיבות אלה, בהסתמכו על הילכת רוז'נסקי הנ"ל, בהתחשב באופי ההליך של פטור מאגרה בו אין הנתבע מהווה צד הכרחי, ובהסתמכו על עובדות המקרה המיוחדות, דחה בית המשפט את הטענה שטענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה. הנסיבות המיוחדות שם היו, שלנתבע שם לא נמסר העתק כתב התביעה וכי גם אם היה נמסר לו כתב התביעה, לא ניתן היה ללמוד ממנו שחלפה תקופת ההתיישנות.

פסק הדין בעניין יופיטר מהווה אבן פינה בטענות המבקשות. הן אף הרחיקו לכת וטענו, שבית המשפט בהחלטתו נשוא בקשה זו סטה מהלכה מחייבת של בית המשפט העליון, ובכך פעל בניגוד לסעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, התשמ"ד1984-.

5.דין טענות המבקשות להידחות. בית המשפט המחוזי איבחן את עובדות המקרה שבפניו מאלה שנדונו בעניין יופיטר, ולדעתי, בדין עשה כן. בענייננו, אין המדובר בנתבע אשר בחר שלא להתייצב לדיון בבקשה לפטור מאגרה, או שהתייצב לדיון בבקשה כזו ולא נדרש להתייחס אליה לגופה, הואיל שזו נדחתה על הסף, בשל כך שלא צורף אליה תצהיר. במקרה הנדון יזמו המבקשות הליך של בקשה שנועד לבטל החלטה בדבר פטור. ולא רק זאת, אלא שבבקשה זו הבהירו המבקשות את החשיבות בשמיעתן קודם מתן ההחלטה, ואת העניין הרב והמיוחד שיש להן בדחיית הבקשה לפטור מאגרה. על פני כחמישה עמודים הן מפרטות את החשיבות שיש להן בכך; את הנימוקים לטעותו של בית המשפט בהחליטו על הפטור; וכן, ולכך חשיבות מיוחדת לעניינו, הן מתייחסות לכתב התביעה שמבקשים להגיש נגדן, תוך התייחסו לסיכוייה הקלושים של התביעה להתקבל.

כך נאמר בסעיפים 7-5 של בקשת הביטול:

"5. המבקשות הן במעמד 'בעל דין נפגע על ידי הצו' מאחר והפטור מתשלום האגרה איפשר למשיב להגיש תביעה כספית עצומה, מוגזמת ומופרכת מעיקרה אשר היתה מצטמקת מאליה לממדים האמיתיים לו נאלץ המשיב לשלם את מלוא האגרה בסך כ2.5- מיליון ש"ח שהוא למעשה סכום התביעה

כולה ולא האגרה.

6.מאחר ועל פי כתב התביעה, מעשי המירמה נעשו כולם על ידי מנהלי הבנק המוחרגים במפורש לפי הפוליסה, סיכויי התביעה הם קלושים ביותר; יתר על כן, מכתב התביעה עצמו עלה כי הפוליסה פג תקפה ביום 7.8.85 והטענה שהבנק הניח שהכיסוי הוארך חייב להתמודד עם מסמך כתוב.

7.גם אם יזכה המשיב במלוא תביעתו, הרי מדובר בשבריר מסכום התביעה כי סכום הביטוח בפוליסה מוגבל למיליון דולר בסך הכל והמשיב פיצל בצורה מלאכותית את תביעתו. סכום הפיצוי לפי הפוליסה, אם היא בכלל בתוקף ו/או בכיסוי (מה שמוכחש) הוא כאמור מיליון דולר העומד בחוסר פרופורציה מוחלט לסכומי התביעה העצומים".

הנה כי כן, לא רק שהיתה למבקשות הזדמנות להתייחס לטענותיהן נגד האמור בכתב התביעה, הן גם נצלו הזדמנות זו בניסיון להביא את בית המשפט להימנע ממתן פטור, תוך שהן מעלות שורת טענות העומדות להן נגד התביעה נגדן. והנה, על אף ההזדמנות הברורה שהיתה להן לטעון נגד סיכויי התביעה להתקבל, וניצולן הלכה למעשה הזדמנות זו, הן לא טענו את טענת ההתיישנות, לא במפורש ואף לא ברמז. אין ספק, שבמסגרת טענותיהן נגד סיכוייה של התביעה נגדן, התבקש שיטענו גם את טענת ההתיישנות. אך הן לא ניצלו את ההזדמנות ולא טענו אותה.

בנסיבות אלה, הנני סבור שצדק בית המשפט כשקבע, שעל יסוד הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, הוחמצה ההזדמנות שהיתה למבקשות לטעון את טענת ההתיישנות.

6.הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשות ישלמו למשיב הוצאות בקשה זו בסך 15,000 ש"ח.