בג"ץ 4062/98 משה שרעבי נ. משטרת ישראל

השופט א' מצא:

עתירה למתן פסק-דין הצהרתי הקובע, כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.11.97, בתיק מ"א 79/94, הינו בטל, ולפיכך בטלים גם כל ההליכים שננקטו נגד העותר מכוח פסק-דין זה על-ידי רשויות ההוצאה לפועל.

המשיבה 3 (להלן - המשיבה ), אשתו לשעבר של העותר, הגישה ביום 17.1.94 לבית המשפט המחוזי נגד העותר תביעה למזונותיה ולמזונות שלושת ילדיהם המשותפים. העותר לא התייצב לדיון בתביעת המזונות; ומשהוצג לפני בית המשפט אישור מסירה החתום על-ידי העותר, שהעיד על הזמנתו לדיון, ניתן פסק-דין בהיעדרו, לפיו חויב העותר בתשלום מזונות למשיבה ולשלושת ילדיו. העותר הגיש בקשה לביטול פסק הדין (ב"ש 1200/96). בין היתר טען, כי פסק הדין הושג על-ידי המשיבה במירמה, שכן הוא לא זומן כלל לדיון וממילא לא חתם על אישור המסירה. כן טען שכלל לא קיבל לידיו את כתב התביעה. בהחלטה שניתנה ביום 30.6.96 דחה בית המשפט את טענותיו האמורות של העותר. עם זאת הוברר בדיון, כי ביום 12.8.94 חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, אשר קבע כי העותר לבדו יישא במזונות הילדים, וכי הסכם זה אושר על-ידי בית הדין הרבני בנתניה וניתן לו תוקף של פסק-דין. על יסוד הנתונים הללו קבע בית המשפט המחוזי, כי תשלום המזונות יבוצע כקבוע בפסק הדין רק ביחס לתקופה שמיום 17.1.94 (מועד הגשת התביעה) ועד ליום 12.8.94 בלבד; ועבור התקופה ממועד זה ואילך, קבע סכום של מזונות זמניים בעבור הילדים בלבד, בהתאם לקבוע בהסכם הגירושין. לאחר שמיעת ראיות נתן בית המשפט ביום 9.11.97 פסק-דין חדש בו אימץ את האמור בהחלטתו לענין סכום המזונות וחייב את העותר לשלם סכום זה כמזונות לילדיו עד הגיעם לפרקם.

בעתירתו משיג העותר על צדקת פסק-דינו הראשון של בית המשפט המחוזי. העותר שב ומעלה את טענת המירמה, אשר נדחתה על-ידי בית המשפט. כמו כן טוען העותר, כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בכך שנתן את פסק הדין מיום 9.11.97, שכן מרגע שניתן תוקף של פסק-דין על-ידי בית הדין הרבני להסכם הגירושין בין בני הזוג, לא ניתן היה להחיות את תביעתה של המשיבה בתיק מ"א 79/94.

בכך שהעותר החמיץ את מועד הערעור על פסק הדין אין, בנסיבות העניין, כדי להקים לו עילה לתקיפת עקיפין של תוצאות פסק הדין בהגשת עתירה נגד רשויות האכיפה. את טענתו, שלבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות לפסוק בעניין המזונות, תלה העותר בהסכם הגירושין בין בני הזוג, שניתן לו תוקף של פסק-דין על-ידי בית הדין הרבני. אלא שבסעיף 8(ב) להסכם הגירושין נקבע כי:

"שיעור המזונות יהיה בשיעור שייקבע על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת מתאימה אליה יפנו הצדדים או אחד מהם".

ומפסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 9.11.97 עולה, כי הצדדים הם שהסמיכו את בית המשפט לקבוע את שיעור המזונות. משכך, שוב לא יכול העותר להישמע בטענת חוסר סמכות.

העתירה נדחית.