בג"ץ 4110/01 איוב מזערו נ. בית הדין הארצי לעבודה

העותרים תבעו את המשיב 2 (להלן: המשיב) בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. ביום 27.5.99 ניתן פסק דין, המקבל את טענתם לפיה הם פוטרו מעבודתם ולא התפטרו, והמזכה אותם בפיצויי פיטורים. יחד עם זאת, מצא בית הדין האזורי כי בין הצדדים התקיימה מחלוקת של ממש וטעות כנה בנוגע לנסיבות סיום ההעסקה, ולפיכך הופחתו פיצויי ההלנה לגובה של הפרשי ההצמדה וריבית כחוק. בית הדין פסק כי אם לא ישולמו פיצויי הפיטורין בתוך פרק זמן שקצב לביצוע התשלום (אשר הוארך לאחר מכן לבקשת המשיב), יתווסף לסכומים שנפסקו פיצוי הלנת פיצויי פיטורים כחוק, ממועד המצאת פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המשיב לא השלים עם פסיקת בית הדין האזורי, וערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה. ביום 28.3.01 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי בעניינם של הצדדים. בית הדין הארצי לא מצא בסיס להתערבות בפסיקת בית הדין האזורי, לפיה בנסיבות סיום העבודה זכאים המשיבים לפיצויי פיטורים. עם זאת, הוסיף בית הדין הארצי וקבע כי נסיבות סיום עבודתם של העותרים במקרה הנדון חייבו בדיקה ובחינה נוספת על ידי ערכאת הערעור, ומשכך יש לבטל את חיוב המשיב בפיצוי הלנת פיצויי הפיטורים, שנפסקו על ידי בית הדין האזורי.

העתירה מכוונת כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי. טענתם של העותרים בעיקרה היא כי לא היה מקום לשלול מהם את פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים, שכן מרגע שקבע בית הדין האזורי את דבר חיובו של

המשיב בתשלום פיצויי הפיטורים, מנוע היה המשיב מלטעון להמשך קיומה של מחלוקת כנה.

דין העתירה להידחות.

הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, וכי היקף ביקורתו השיפוטית יוגבל למקרים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית ולמקרים בהם מחייב הצדק התערבות.

בית הדין הארצי היה ער לטענת העותרים כי פסק דינו של בית הדין האזורי היה אמור להיות סוף פסוק במחלוקת בין הצדדים, אך מצא לנכון, על אף האמור, לבטל את חיוב המשיב בפיצויי ההלנה שפסק בית הדין האזורי. משנתן בית הדין הארצי את דעתו לנושא כאמור, רשאי היה במסגרת סמכותו לבטל את פיצוי הלנת השכר, ומשעשה כן, לא קימת עילה לבית משפט זה להתערב בקביעתו (ראו גם בג"צ 5008/00 אלי נחום נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ).

העתירה נדחית.