בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4114/96
בפני: כבוד השופט א' גולדברג
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' טירקל
המערער : אבידור המאירי
נגד
המשיב : הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 30.4.96 בתיק אזרחי
345/93 (המ' 1168/95) שניתן על ידי
כבוד השופטת מ. שידלובסקי-אור
בשם
המערער : עו"ד יוסף זאגא
בשם
המשיב : עו"ד שמואל אהרנסון
פסק - ד ין
השופט א' גולדברג:
1.בחודש ינואר 1980 היה המערער מעורב בתאונת דרכים, בעת שנהג ברכב שהיה מבוטח אצל המשיבה. בחודש מאי 1993, דהיינו, כשלוש עשרה שנים וחצי לאחר התאונה, הגיש המערער תביעה נגד המשיבה לפיצויים, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-.
המשיבה ביקשה מבית המשפט קמא לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות התביעה, ובקשתה נתקבלה ללא שמיעת ראיות. מכאן הערעור שלפנינו.
2.בכתב תביעתו ציין המערער כי כשבועיים-שלושה לאחר התאונה החל סובל מתחושת נימול בכפות רגליו ובאצבעות יד ימין. הוא פנה לשני מומחים לאורטופדיה, שלא גילו אצלו כל מימצא. כעבור מספר שבועות נעלמה תחושת הנימול. ב10.9.82- חזרה התופעה על עצמה, והוא פנה לבית חולים. משלא גילה דבר, הניח הרופא כי התופעה תחלוף לבדה אף הפעם. ביום 10.11.82 פנה למומחה בתחום הנויורולוגי, אשר לאחר בדיקה אמר לו כי הפרעה היא ככל הנראה פסיכוסומטית, והיא תחלוף. ביום 27.5.83 עבר בדיקה אלקטרומיוגרפית, שהיתה תקינה. משך כל התקופה ועד לסוף שנת 1986 חזרו והטרידו אותו תחושות הנימול, שבאו וחלפו. הוא "הסכין עם התופעות הנ"ל וקיבל את הבחנות הרופאים השונים שאין הוא סובל משום תופעה פזיולוגית". בחודש נובמבר 1986 פקדה אותו חולשה בשתי רגליו. בדיקות שנעשו לו לא העלו דבר, "כשבהמשך החולשה נעלמה". ביום 3.2.87 נערכה לו בדיקה (בעקבות צו לשירות מילואים שקיבל). אז הועלה לראשונה החשד כי הוא "סובל ממחלה נוירולוגית כלשהי שנגרמה כתוצאה מהתאונה, אם כי לא היתה הבחנה ממשית". בחודש מאי 1988, בעת שהיה באיטליה, "פקדה אותו לפתע חולשה קשה בשתי הרגליים". בתאריך 31.5.88 עבר "בדיקה טימוגרפית ממוחשבת שנתנה לראשונה אינדיקציה לפגיעה". בחודש אוגוסט 1988 נסע לסידרת בדיקות בבית חולים בארה"ב ושם אובחן כי הוא "סובל כנראה ממחלת טרשת הנפוצה, שהינה תוצאה של התאונה". בשנת 1989 חלה החמרה במחלה, והוא אושפז לראשונה בבית החולים איכילוב בתל-אביב, ולאחר סידרת בדיקות נקבע כי הוא "סובל ממחלת הטרשת הנפוצה שנגרמה בתאונה כתוצאה מצליפת שוט ו/או טראומה". "בתאונה נגרמה פגיעה בגוף... שהביאה לפגיעה עצבית שתוצאותיה פריצה ו/או גרימת מחלת הטרשת הנפוצה שהנה מחלה הגורמת לשיתוק ספסטי הדרגתי של כל הגוף, לאובדן שליטה מוטורית ולהפרעות בכל תיפקוד הגוף, לרבות הפרעות בראיה, בדיבור ובסוגרים". בבדיקות המקיפות שנערכו... בשנים האחרונות, לרבות בארה"ב, היו כל המומחים בדעה כי המחלה נגרמה ולחילופין פרצה כתוצאה מהתאונה".
עוד הוסיף המערער בכתב תביעתו:
"התובע יטען כי המחלה פרצה באופן קליני רק במחצית שנת 1988; קודם לכן סבל מהפרעות מסויימות בתחושה שבעטיין פנה למיטב המומחים בארץ בתחום הנוירולוגי והאורטופדי וכולם דחו את תלונותיו בחושבם שהענין הינו פסיכוסומטי ויחלוף.
המחלה הובחנה פוזיטיבית רק בשנת 1989 בעת שהתובע החל לסבול פיזית מהפגיעה.
התובע יטען, שבנסיבות אלה בהם התגלתה המחלה רק בשנת 1989, יש לקבוע כי תקופת ההתיישנות מתחילה רק בתחילת שנת 1989".
אל כתב התביעה צרף המערער תעודות רפואיות, וכן בקשה למנות מומחים רפואיים, לשם מתן חוות דעת רפואית בענייננו.
3.בפסק דינו מציין בית המשפט קמא כי מהמסמכים הרפואיים שצרף המערער לכתב התביעה עולה כי "החל מ1982- סבל התובע מתחושות נימול ומעין שיתוק בגפיים. תחושות אלה החמירו בנובמבר 86 וניתן לומר כי מאז גברו הסימפטומים האופיניים למחלת הטרשת הנפוצה, אם כי... מצאתי שכבר ב1982- אובחנה המחלה". מכאן, כי:
"המדובר הוא, אם בכלל, בנזק שנגרם ב1980-, אולם נתגלה החל מ1982-, גם אם לא היתה אבחנה מוחלטת של טרשת נפוצה. הסימפטומים היו קיימים ואף הטרידו את התובע אשר פנה למומחים לצורך בירורם.
האם ניתן לומר שהעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מהתובע ולפיכך יש לחשב את מרוץ ההתיישנות רק מאותו זמן שנודעו לו?
לא מצאתי במסמכים הרפואיים המאוחרים 'התגלות' מיוחדת שלא היתה קודם לכן. ברור על פי אותם מסמכים שכבר ב1982- עברו הסימפטומים את השלב הטריוויאלי של 'מה בכך'. אין במסמכים המאוחרים, כפי שאין במסמכים המוקדמים יותר קשר של סיבתיות בין אותה תאונת דרכים שהתובע היה מעורב בה לבין התופעות מהן סבל.
הסימפטומים של תחושות נימול ושיתוקים בגפיים היו קיימים החל מ1982- והפריעו לו בתפקודו. נראה לי כי בסימפטומים אלה ניתן לראות את סף הנזק הידוע לתובע שממנו ואילך יאמר כי הנזק נתגלה לו...
גם אם אניח, לטובת התובע, שהנזק 'נתגלה' במועד שלאחר מאי 83, יש לקבוע שתביעתו התישנה, ולא ניתן לומר כי במקרה זה נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה... במקרה שלפני, הארוע שארע לתובע ידוע לו ועילת התביעה כמו גם זהות הנתבע ידועים.
אכן, ניתן אולי לומר שהקשר הסיבתי בין התאונה לבין מחלת הטרשת שאובחנה אצל התובע לא היה ידוע לו. אולם, החל מ1985-, לאחר הוספת סעיף 6א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתקנת תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתקנת תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ה, הוא גם לא צריך היה להוכיח קשר סיבתי זה שכן את הקשר הסיבתי קובע מומחה רפואי שמתמנה על ידי בית המשפט, וממילא לא מוטלת חובה על התובע להוכיח קשר סיבתי כזה עם הגשת התביעה".
כל שנאמר על ידי בית המשפט קמא היה בהקשר לשיטתו כי יש לחתוך את גורלה של טענת ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שכן:
"אין להתעלם מכך שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים החיל מפורשות את סעיף 89 לפקודת הנזיקין על זכותו של נפגע לפיצוי על נזקי גוף, ונראה לי שיש להפניה מפורשת זו משמעות לענין תקופת ההתישנות. כאשר סף 10 השנים מיום ארוע הנזק מהווה את הסף הסופי והעליון להגשת תביעה בגין אותו נזק...
העולה מלשון חוק הפיצויים וייחוד העילה על פי חוק זה מביא למסקנה שאין חלק מעילת התביעה שאינו יכול להיות ידוע לתובע, אלא אם מדובר בנזק שנתגלה באיחור. לגבי נזק כזה תקופת ההתישנות היא 10 שנים מיום הארוע ובכך מוארכת תקופת ההתישנות הרגילה תוך התייחסות לנזק שנתגלה באיחור".
לפיכך, התיישנה, לדעת בית המשפט קמא, תביעת המערער לכל המאוחר בשנת 1990, כעבור עשר שנים מיום תאונת הדרכים.
4.בע"א 34/95 (גבעון נ' ד"ר ברמה, שטרם פורסם) אמר השופט אור כי "הסדר ההתישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתישנות, התשי"ח1958-, שאליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)". אולם בעצם הקביעה כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958- (להלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים. שני הסעיפים מבטאים אמנם את "כלל ההתגלות", ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד ההתיישנות. אולם השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק מטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, "מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן". תקופת ההתיישנות תתחיל אז "ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עיזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט(5) 485, 503). לעומת זאת מטיל סעיף 89(2) לפקודה מיגבלה של זמן להגשת התביעה. "הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי'... להתישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531; וכן ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 130).
5.ואכן, כפי שהוסיף השופט אור בע"א 34/95 הנ"ל, "שאלת היחס בין סעיף 89 לפקודת הנזיקין לסעיף 8 לחוק ההתישנות אינה שאלה קלה" (ראה בנדון מאמרו של פרופ' י' גלעד, "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד (תשמ"ה) 500, וכן מאמרו של פרופ' י' גלעד, "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", משפטים
(תשמ"ט) 81, המשך המאמר בעמ' 369). אולם הקושי ליישב בין שני הסעיפים בוודאי שאינו יכול להיות מוכרע, ככל שמדובר בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, באמור בסעיף 4(א) לחוק זה, הקובע כי "על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 83, 86, 88 ו89- לפקודת הנזיקין...". שהרי אין הוראה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כי חוק ההתיישנות "הכללי" לא יחול עליו, וחוזרת קושיה לדוכתא.
6.בע"א 148/89 הנ"ל (בעמ' 505-504) עמד השופט מצא על שלוש תשובות אפשריות לשאלת הזיקה שבין סעיף 89(2) לפקודה וסעיף 8 לחוק:
" האחת , כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית , כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית , כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)".
7.לגבי הגישה השלישית (בה דגל השופט מצא בדעת מיעוט, ושהועלתה לראשונה בפסיקה בע"א 148/89 הנ"ל), לפיה עובר קו פרשת המים, המפריד בין סעיף 8 לחוק ובין סעיף 89 לפקודה, ביסוד ה"נזק" בעוולה, ניתן לומר כי יתרונה בכך שפיצול מרכיבי העילה מאפשר "מרחב מחייה" לכל אחד מהסעיפים. אולם הפיצול מתעלם מן הזיקה שבין גילוי יסוד הנזק לגילוי שאר רכיבי העילה. זאת במיוחד לגבי הזיקה הסיבתית, כשגילוי הנזק הוא המניע לחיפוש אחר הזיקה הסיבתית, וכן כאשר הנזק אינו תוצאה של אירוע מוגדר (כגון, תאונת דרכים), אלא תולדה של מיקרוטראומה (כגון, חשיפה ממושכת לחומר המצוי באויר). במקרים כאלה גילוי הנזק הוא לרוב המניע גם לגילוי אופיו הפוגעני של המעשה או המחדל. בעוד שרכיב הנזק, כשלעצמו, יתיישן לפי סעיף 89(2) לפקודה, לא יתיישנו לפי סעיף 8 לחוק רכיבים אחרים, שגילויים המאוחר נסמך על גילויו המאוחר של הנזק.
אולם על אף הקשיים שבפרשנות השנייה, סבורני כי יש להעדיפה, לא רק משום יציבות ההלכה לאור פסקי הדין שאימצו פרשנות זו (ע"א 148/89 הנ"ל (בדעת רוב); ע"א 506/82, זונטג נ' עיזבון המנוח מנדלסון, פ"ד מ(3) 113; ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(3) 455); וכן דבריו של השופט מצא בע"א 675/87 מידל איסט אינאסטורס נ' בנק יפת, פ"ד מג(4) 861, 868), אלא שגם בא כוח המשיבה לא ביקשנו לסטות מהלכה זו, ולגישתו "צודק בא כוח המערער בסיכומיו כי לאור פסיקת בית משפט נכבד זה אין עוד ספק כי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין והוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינן סותרות זו את זו ויכולות לחול זו בצד זו".
8.מושא הגילוי לפי סעיף 8 לחוק הוא "העובדות המהוות את עילת התובענה", דהיינו כי הגילוי שיש בו להשעות את מירוץ ההתישנות נוגע לעובדות המשכללות את עילת התובענה. כשעילת התובענה היא נזק (כאמור בסעיף 89(2) לפקודה) מותנה שיכלול העילה בקיומו של נזק ובקשר סיבתי בינו לבין המעשה או המחדל. סעיף 8 לחוק כולל, אם כן, גם גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684-683).
9.לעניין גילוי יסוד "הנזק" נאמר בע"א 165/83 (בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 559) כי:
"אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק. אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת... אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו".
10.יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה (יסוד הנזק ויסוד המעשה או המחדל), בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הזיקה הסיבתית נקבעת בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאיבחון המחלה גם מגלה את הזיקה הסיבתית. אם כי איבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. ייתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק (כגון, במיקרוטראומה), וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם לא זה המקרה שלפנינו, בו קישר המערער עצמו בין איבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי.
11.סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד "הנזק", ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר.
את אמת המידה בקביעת דרגת הוודאות המספקת לצורך הגשת תביעה (שהרי משעה סעיף 8 לחוק את מירוץ ההתיישנות עד ליום "שבו נודעו לתובע" העובדות המקימות את עילת התביעה) יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה. ומאחר ודרגת הוודאות להכרעה בתביעה עומדת על הטיית מאזן ההסתברויות, לא חייבת להיות דרגת הוודאות להגשת התובענה גבוהה מזו, כי אם נמוכה ממנה. מכאן, שאת הדיבור "נודעו לתובע" יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת היגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות.
12.סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". לעניין זה "סבירות הגילוי תלויה במושא הגילוי, במידע שכבר הצטבר אצל התובע (בכוח או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכוי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית" (פרופ' י' גלעד במאמרו "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", שם, בעמ' 128).
13.בענייננו מדובר בתאונת דרכים, וככזו היא נמנית על העוולות שבהן יסוד "הנזק" הוא תנאי לאחריות (סעיף 2 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים). זכותו של נפגע בתאונת דרכים לפיצויים משתכללת עם הוכחת תאונת דרכים, נזק, וזיקה סיבתית בין השניים האחרונים. סעיף 8 לחוק חל בהתאמה על כל אחד מרכיבים אלה. אין בידי לקבל את עמדת בית המשפט קמא כי בתובענה כתוצאה מתאונת דרכים לא חל סעיף 8 לחוק על רכיב הזיקה הסיבתית, מאחר שממילא נקבעת זו על ידי מומחה שממנה בית המשפט. "כלל ההתגלות" נועד להשעות את מירוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו. העובדה כי במשפט גופו נעזר בית המשפט במומחה רפואי מטעמו, אינה מייתרת את הצורך בגילוי העובדות על ידי התובע המקימות בידו עילת תביעה. המסר החבוי בעמדת בית המשפט קמא כי מרכיב הזיקה הסיבתית מתיישן בלי להתחשב במועד גילויו, הוא כי על הניזוק להגיש את תביעתו גם אם אין בידיו ולו "קצה חוט" הקושר בין תאונת הדרכים לבין הנזק. גישה זו מהווה תמריץ לתובע הפוטנציאלי להגיש תביעה גם כשבסיסה העובדתי רעוע, וגורעת מן ההגנה על האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי והאינטרס הציבורי מפני הגשת תביעות סרק.
14.המערער היה מודע (ככל אדם בר דעת) לאופיה הפוגעני של תאונת דרכים, ובתולדות חייו לרופאים ציין את דבר התאונה. אולם אין לראות בדווח זה בלבד כמספק את הדרישה לגילוי הזיקה הסיבתית. תחושת הנימול אינה עניין של מה בכך, והיא החלה כבר בשנת 1982. מכאן, שיש מקום לומר כי יסוד הנזק נתגלה כבר אז. אולם את גורלה של טענת ההתיישנות יש לחתוך על פי מועד הגילוי של הזיקה הסיבתית, המתבטא בגילוי בסיס רפואי-מדעי, לקשר בין הנזק ובין תאונת הדרכים.
15.בתביעתו טען המערער כי הזיקה הסיבתית בין הנזק ובין תאונת הדרכים נתגלתה לו רק כשאובחנה מחלתו (טרשת נפוצה). השאלה מתי אובחנה המחלה, ואם אכן, ומתי, נתגלה למערער בסיס רפואי-מדעי לקיומה של זיקה בין תאונת הדרכים ומחלתו, לא יכולה היתה להחתך במקרה זה רק מתוך פרשנות לנספחיו של כתב התביעה, אלא בדרך של הבאת ראיות (כפי שביקש בא כוח המערער מבית המשפט קמא). כשמובן הוא, כי "משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור" (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283).
16.הצעתי היא, על כן, כי הערעור יתקבל, פסק דינו של בית המשפט קמא יתבטל, והתיק יוחזר לבית המשפט קמא לדיון.
המשיבה תשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך 8000.- ש"ח.
ש ו פ ט
השופטת ד. דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י. טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג.
ניתן היום, כ"ג בניסן תשנ"ח
(19.4.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96041140.
D03