בג"ץ 4150/99 מדינת ישראל נ. שמעון אמזלג

1.ביום 1.4.98 הוגש על המשיב בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום בשל רצח בכוונה תחילה של אשתו, על רקע של יחסים מעורערים ביניהם. באותו זמן היה הנאשם כבן 25, אשתו המנוחה - כבת 23, ולהם בת תינוקת. בית המשפט המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משלא נסתיימו ההליכים תוך תשעה חודשים - עד 1.1.99 - הורה בית משפט זה, בהסכמת בא כוח המשיב, להאריך את המעצר בתשעים ימים. משלא נסתיימו ההליכים גם בפרק זמן זה הורה בשנית, גם הפעם בהסכמת בא כוח המשיב, להאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים, שתמו ביום 30.6.99.

בבקשתה שלפני חוזרת המדינה ומבקשת להאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים. בא כוח המשיב התנגד לבקשה. בהחלטתי שניתנה בתום הדיון בבקשה הוריתי להאריך את המעצר עד להחלטה.

2.טענתו העיקרית של בא כוח המשיב היא שהמשיב נעצר כבר בחודש מרץ 1998, אולם שמיעת הראיות נפתחה רק ב15.10.98-. במהלך תקופה ההארכה הראשונה התקיימו רק שתי ישיבות ובמהלך ההארכה השניה התקיימה רק ישיבה אחת. אמנם, המועד לסיומה של פרשת ההגנה נקבע ליום 16.7.99, ואף נקבע כי יוגשו סיכומי טענות בכתב, אולם אי אפשר לקבוע בוודאות שהמשפט יסתיים עד תום תקופת ההארכה השלישית - 30.9.99.

עוד טען בא כוח המשיב שלא מדובר כאן בעבירה של רצח אלא לכל היותר בעבירה של הריגה. לטענתו נגרם מותה של אשתו המנוחה של המשיב על ידי דקירה בודדת אחת, כתוצאה מנפילתו של המשיב עליה, כאשר היה בידו אולר קטן. לחיזוק הטענה הגיש לעיוני חוות דעת של פתולוג. לכך הוסיף כי למשיב אין עבר פלילי, יש לו משפחה תומכת וניתן להשיג את מטרת המעצר.

3.לא בלי היסוסים החלטתי להאריך את המעצר.

כאמור לעיל, נמשך מעצרו של המשיב כבר למעלה מ15- חודשים. מאז נעצר ועד שנפתחה שמיעת הראיות חלפו למעלה מ6- חודשים וגם לאחר מכן חלפו פרקי זמן לא קצרים בין ישיבה לישיבה. התמשכות זאת של ההליכים - שניתן, אמנם, להסבירה - היא שיקול כבד משקל הפועל נגד הארכה נוספת של המעצר. ראוי לציין, כי בשלושה מקרים שנדונו בבית משפט זה בעבר - שעליהם סמך בא כוח המשיב - נדחו הבקשות שהגישה המדינה להאריך את המעצר מטעמים דומים (עיינו בש"פ 849/89 מדינת ישראל נ' עזרא שנסי (טרם פורסם); בש"פ 4308/97 מדינת ישראל נ' דני ישראל (טרם פורסם); בש"פ 1167/98 מדינת ישראל נ' אפרים תוהמי ואח'

(טרם פורסם)).

כנגד שיקול זה עומדת מסוכנותו של המשיב כפי שהיא עולה מתוך נסיבותיה של העבירה (עיינו בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 702). לפי המיוחס לו קדמו למעשהו של המשיב מעשי תקיפה, קללות ואף איומים כלפי אשתו, שנמשכו לאורך תקופה של מספר חודשים. לפי הטענה גם אמר המשיב לאשתו המנוחה, סמוך לארוע, "יא בת זונה, באתי לרצוח אותך ואת אמא שלך, היום זה הסוף של שניכם". לאחר מכן היכה אותה באגרוף בראשה ומשנפלה על השידה שהיתה במקום גרר אותה, שלף את האולר דקר אותה בחזה ונמלט. משקל הסיכון העולה ממערכת זאת של נסיבות מכריע את משקל הנסיבות האישיות של המשיב, כפי שפורטו לעיל (בש"פ 5222/97 הנ"ל בעמ' 706, 707).

4.בתי המשפט מתקשים, במקרים רבים, לגמור בהכרעת דין את המשפטים הפליליים שבהם הם דנים תוך תשעה חודשים מיום שנעצר הנאשם. בדרך כלל סיבת העיכוב היא העומס הכבד, כמעט בלי נשוא, המוטל על כתפיהם של השופטים. בדרך כלל הם עומדים בכך; בדרך כלל הם ראויים לשבח על עמידתם. עם זאת, נולדות לפעמים תקלות - שיש והן באות האחת בעקבות רעותה ולא תמיד ניתן למנוע אותן - הגורמות לשיבושים ומקלקלות את השורה. ראוי לציין, לענין זה, כי בשלושת המקרים שהוזכרו לעיל, שבהם נדחו בקשות להאריך את המעצר, היה מדובר בנאשמים שמשפטיהם נתמשכו תקופות ממושכות ומעצרם הוארך שש פעמים, ארבע פעמים ושלוש פעמים.

מול הקשיים שבפני בתי המשפט עומדת מצוות המחוקק, שנקבעה בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-, והיא כי נאשם שהיה נתון במעצר ששה חודשים - או תשעה חודשים אם האריך נשיא בית המשפט את התקופה - ומשפטו לא נגמר ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה. מצווה זאת - הבאה לקדש את זכותו של הנאשם העצור לחירות - עלינו לקיים, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר. בצוק העיתים האלה הייתי מוסיף כי, לדעתי, מותר לשקול בין השיקולים גם את הקשיים שעמדו לפני בית המשפט במהלך בירור המשפט, ואלה שיעמדו לפניו.

5.בבואי לשקול מכלול זה של שיקולים ולאזן ביניהם, וכאשר אני מביא בחשבון גם את העובדה כי שמיעת הראיות תסתיים, כנראה, תוך ימים ספורים - ביום 16.7.99, סבורני כי הדין עם המדינה בבקשתה.

לפיכך אני מורה כי מעצרו של המשיב יוארך בתשעים ימים, החל ביום 30.6.99 או עד שינתן פסק הדין בת.פ. 165/98, בבית המשפט המחוזי בחיפה, הכל לפי המוקדם.