בג"ץ 4192/97 אהרן חסין נ. מדינת ישראל

1.העורר, המואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ברציחתו של דני דרי (להלן:דני), נעצר עד תום הליכי המשפט.

על החלטה זו הוגש ערר והשאלה הטעונה הכרעה היא, אם התשתית הראיתית שהציגה התביעה היא בעוצמה המספקת למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.מחומר החקירה עולות העובדות הבאות: העורר, איש עסקים, יליד 1950, שמעולם לא הסתבך בעבירה כלשהי, נקלע לסכסוך כספי עם שותפיו לעסק רהיטים ונגרות, רפי לוי (להלן: לוי) ושלמה אייס (להלן: אייס). מסיבות שלא הובהרו, טיפל במחלוקת דני, בעל עבר פלילי, ששימש כ"גובה חובות" של אייס. דני דרש משלושת השותפים כספים ושלשל אותם לכיסו. העורר שילם לו 47,500 ש"ח ונדרש לשלם לו סכום נוסף של 2,500 ש"ח.

בתאריך 20.2.97 התקשר העורר מספר פעמים לביתו של דני. לטלפון ענתה אשתו, נעמי דרי (להלן: נעמי). העורר הזדהה בשמו, אהרון, וביקש לשוחח עם דני. בשעה 23:09 באותו יום התקבלה שיחת טלפון (להלן: השיחה הלילית) בבית דני, כאשר גם הפעם ענתה נעמי. הדובר לא הזדהה בפניה. לאחר שיחת טלפון קצרה עם דני, יצא דני את הדירה. מיד אחר כך נשמעו יריות, והתברר כי דני נורה למוות.

3.נעמי סיפרה בהודעה שנגבתה ממנה במשטרה, זמן קצר לאחר הרצח, על השיחות הטלפוניות המפורטות לעיל. לשאלת החוקר אם זיהתה את קול הדובר בשיחה הלילית, השיבה: "זה פעם ראשונה שאני שמעתי את הקול הזה, אני לא מכירה אותו בכלל". בהודעה שנגבתה זמן קצר אחר כך, מסרה נעמי כי היא בטוחה שהעורר, שהתקשר מספר פעמים ביום הרצח, היה גם הדובר בשיחה הלילית. ואילו בהודעה שלישית שנמסרה כעבור מספר ימים אמרה נעמי, כי נדמה לה שהדובר בשיחה הלילית היה העורר.

בתוך כך התברר מתוך פלטי חברת פלא-פון, כי השיחה הלילית נערכה באחד משני המכשירים המחוברים לקו שבבעלות העורר - האחד נייד והשני מותקן במכוניתו. המשטרה שחיפשה אחר העורר במכוניתו, עצרה למחרת יום הרצח את יעקב הרוש (להלן: הרוש) כאשר הוא נוהג במכונית העורר. במכונית נתפס כובע ובו שרידי ירי המתאימים לסוג הכדורים שפגעו בדני. כעבור יום נעצר העורר במבואותיה הצפוניים של תל-אביב, כשהוא נוהג במכוניתו של הרוש, שאף בה היה מותקן טלפון סלולארי. מפלטי חברת פלא-פון התברר כי העורר שוחח בטלפון זה עם בני משפחתו בסמוך לחצות.

העורר, לאחר מסירת גירסה ראשונית שבה הכחיש האשמה, בחר על-פי הצעת סניגורו בזכות השתיקה. ואולם בתשאולים שונים הסביר כי ביום 20.2.97, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כלומר, לפני הרצח, החליף את מכוניתו, שפנסה נפגע, במכוניתו של הרוש ונסע מחוץ לעיר. הרוש מצידו סיפר כי ההחלפה בוצעה עוד קודם לכן, בבוקר יום הרצח, וכי המכונית חנתה על יד ביתו החל משעה 13.00 ביום 20.2.97 ועד למחרת 21.2.97-.

שותפו של העורר, לוי, סיפר בחקירתו במשטרה - ודבריו הוקלטו - כי העורר אמר לו "הוא יתאבד עליהם" ולוי פירש "הוא ירצח אותם" (שלושה אנשים וביניהם דני). לוי אף הוסיף כי "מתאים שירצחו את דני כיוון שהוא סחט את העורר פעמיים".

4.בית-המשפט המחוזי סבר כי הפירכות העולות מן ההודעות הסותרות של נעמי והראיות בדבר החלפת המכוניות בין הרוש לעורר בזמן הרלוואנטי, אינן מחלישות את הראיות המפלילות. את הודעתה הראשונה של נעמי הסביר בית-המשפט בטראומה של הרצח. את הראיות בדבר החלפת המכוניות בזמן הרלוואנטי שלל בשל פלטי חברת פלא-פון, המתייחסים לטלפון שהותקן במכוניתו של הרוש, מהם עולה כי לראשונה שוחח העורר בטלפון זה לאחר שעת רצח. כן קבע בית-המשפט המחוזי על-סמך הפלטים הנ"ל כי האליבי של העורר, כי היה מחוץ לתל-אביב בשעת הרצח, הופרך. בית-המשפט המחוזי אף פרש את דברי לוי במשטרה, המובאים לעיל, כהודיית העורר בפניו על כוונתו לרצוח את דני.

מסקנתו של בית-המשפט המחוזי היתה כי משקלן המצטבר של הראיות הנסיבתיות מצביע לכאורה על-כך שהעורר ביצע את העבירה.

למסקנה זו לא אוכל להסכים.

5.הראיה העיקרית נגד העורר היא פלט חברת פלא-פון, המוכיח כי השיחה הלילית נערכה בקו-הטלפון שבבעלותו, וראיה זו מספיקה להעברת נטל הבאת הראיות עליו מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: החוק).

ואולם, בראיות המספיקות להעברת הנטל אין די כדי לשמש ראיות לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 145-144 ,165-164. ראיות לכאורה על-פי סעיף 158 לחוק הן ראיות התביעה בלבד, ומשקלן, כל עוד שאינו מופרך, אינו רלוואנטי, ואין הן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המפלילות או אף סותרות אותן. ראו למשל ע"פ 405/80 שדמי נ' מדינת ישראל , פ"ד

לה(2) 757, 760. לעומת זאת, בהליך המעצר על בית-המשפט לבחון את משקלן הסגולי של הראיות המפלילות, ובאין אפשרות לקבוע ממצאי מהימנות נקבע משקל הראיות המפלילות על יסוד סבירותן ועל סמך השוואתן עם ראיות אחרות. ראו: ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה פ"ד ל"ה(1) 362, 363.

6.בענייננו, הראיה האחת והיחידה הקושרת ישירות את העורר לרצח היא השיחה הלילית. ואולם, ראיה זו נסתרת בהודעתה הראשונה של נעמי. עיקרה של הודעה זו איננו בכך שלא זיהתה את קולו של העורר, אלא דבריה כי שמעה קול זה לראשונה וכי אין היא מכירה את הדובר. עולה אם כן מתוך ההודעה כי הדובר בשיחה הלילית איננו העורר שאת קולו נעמי זיהתה, את שמו ידעה, ועימו שוחחה מספר פעמים באותו יום .

בהליך זה אין גם לייחס משקל של ממש לשתי ההודעות המאוחרות של נעמי הסותרות זו את זו, שכן ללא שמיעת עדות נעמי, לרבות חקירתה הנגדית, לא ניתן על-יסוד חומר החקירה בלבד לתרץ בשמה של נעמי את הסתירות שבהודעותיה לחובת העורר, שעומדת לו חזקת החפות.

אף הראיות בדבר החלפת המכוניות בין הרוש לעורר לפני הרצח מפחיתות ממשקלה הסגולי של השיחה הלילית. בעניין זה, פלטי חברת פלא-פון המלמדים על עריכת שיחות לאחר שעת הרצח, אינם מוכיחים שהמכונית של הרוש לא היתה ברשות העורר לפני-כן. כאמור, הרוש עצמו, שנעצר כחשוד ברצח, הודה בחקירה כי מכוניתו של העורר היתה ברשותו בזמן הרלוואנטי, וכל עוד לא נשללה אמינות הודייתו עומדת היא לזכות העורר.

אין גם יסוד לפירושו של בית-המשפט המחוזי לדברי לוי במשטרה. אמירת העורר כי "יתאבד עליהם", היינו, כי ירצח שלושה אנשים שבתוכם נכלל דני, נשמעים כהתפרצות זעם ולא כתוכנית פעולה.

כמו כן, המניע שמצא בית-המשפט המחוזי לרצח, שתיקתו של העורר בחקירתו במשטרה ושקריו, אינם לעצמם ראיות לכאורה להוכחת האשמה. יתרה מזו, אף כראיות חיזוק משקלן מועט.

אשר למניע, על-פי הגיונם של דברים, אין זה סביר כי איש עסקים, אדם מן הישוב, ירצח במו-ידיו אדם אחר מפני שהלה סחט ממנו סכום כסף, לא גדול במיוחד. על-כל-פנים, לנוכח עסקי העבריינות של דני, סביר כי העורר לא היה הנסחט היחיד על-ידיו.

אינני סבורה גם כי בנסיבות העניין ניתן לראות בשתיקתו של העורר בחקירתו במשטרה ראית חיזוק בעלת משקל רב, שכן, כאמור לעיל, בחומר החקירה מצוי הסבר לשיחה הלילית המתיישב עם חפותו.

אשר לשקריו של העורר, בית-המשפט המחוזי הסיק כי העורר שיקר, זאת על-סמך קביעתו כי המכוניות הוחלפו לאחר הרצח. אולם, כאמור, לקביעתו זו אין יסוד מספיק בחומר הראיות.

7.בסיכומם של דברים, על-פי חומר הראיות שבידי התביעה, אין זה סביר כי יעלה בידיה לעמוד בנטל ולהוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק.

אפשר כי במהלך המשפט יושלמו הראיות המשלימות וימצא הסבר לפירכות עליהן הצבעתי, אך כל עוד הראיות חסרות את העוצמה הדרושה, אין לפגוע בחירותו של העורר.

8.על-יסוד האמור לעיל אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומורה על שיחרורו של העורר ממעצר בתנאים הבאים: הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' להנחת דעת רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בסך 500,000 ש"ח; הימנעות ממגע כלשהו עם עדי התביעה. ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה.

והיה והעורר לא יעמוד בתנאים אלה יוארך מעצרו עד למתן הערבויות המפרטות לעיל.