בג"ץ 4243/04 פארס מחמוד נ. מר מני מזוז - היועמ"ש

בפני בקשה לחייב את המשיבים בהוצאות בעקבות מחיקת העתירה שבכותרת.

עניינה של העתירה היה בטענות העותר כנגד אי ביצוע צו מאסר שניתן בלשכת ההוצאה לפועל לבקשת המבקש. מתברר, כי ניתנה החלטה של רשמת ההוצאה לפועל המחייבת את המשטרה, היא המשיבה 2, לבצע את הצו. עוד מתברר, כי ביום 9.5.04, ימים אחדים לאחר הגשת העתירה, פנתה המשטרה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביטול ההחלטה, וזאת על רקע נהלים פנימיים של המשטרה לפיהם אין המשטרה אוסרת חייב יותר מפעם אחת בגין אותה פקודת מאסר, וכי יש צורך בפקודת מאסר נוספת לשם כך. בהמשך לדחיית הבקשה לביטול ההחלטה, הודיעה המשטרה ביום 20.6.04 כי תפעל לביצוע צו המאסר, ועל רקע זה, נמחקה העתירה שבכותרת.

אמת המידה לחיוב משיב בהוצאות נקבעה בבג"ץ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח 4, 217. בעיקרה מתמקדת אמת המידה בבחינת השאלות האם היה צידוק להגשת העתירה, האם ניתן לעותר הסעד המבוקש לו בעקבות הגשת העתירה, והאם קיים קשר סיבתי בין מתן הסעד לבין הגשת העתירה.

האם הוכחה אמת מידה זו? העותר כלל לא עתר כנגד המשטרה בעתירתו המקורית, וביקש להוסיפה כמשיבה רק ביום 13.5.04. באותו מועד כבר ידע המבקש על הגשת הבקשה ללשכת ההוצאה לפועל, ואף הגיש תגובה בלשכת ההוצאה לפועל, בהתנגדות לבקשת המשטרה. מבחינה זו, עולה תמונה לפיה בעת שפנה העותר כדין לבית משפט זה, בעתירה נגד המשטרה, קיים ספק אם הגשת העתירה היתה נחוצה.

אכן, החלטת ראש ההוצאה לפועל, אשר דחתה את הבקשה לביטול, מלמדת כי יש ממש בטענות העותר. המשטרה אינה טוענת כי ערערה על החלטת ראש ההוצאה לפועל בעניין, ומכך עולה, כי החלטה זו מקובלת עליה לגופם של דברים. עם זאת, יש להעיר כי סעיף 74טז(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, קובע כי ".. צו מאסר יבוצע בידי המשטרה בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-90 ימים מיום שהועבר לה". באין טענה מצד המבקש לדחיפות יוצאת דופן בעניין הנדון, יוצא כי העתירה, שהוגשה פחות מ – 14 ימים לאחר שפנה העותר למשטרה בבקשה לבצע את צו המאסר, היתה מוקדמת, על פניה. מבחינה זו, לא היתה הגשת העתירה מוצדקת, במועד בו הוגשה.

עשויה לעלות שאלה, האם הגשת העתירה, ביום 5.5.04, גרמה או תרמה לכך שהמשטרה פנתה במועד סמוך, הוא יום 9.5.04, ללשכת ההוצאה לפועל. נראה לי, כי בנסיבות העניין אין בסיס המאפשר להשיב לשאלה זו בחיוב. אמנם, קיימת סמיכות זמנים ניכרת בין שני המועדים. עם זאת, נוכח לוח הזמנים שנקבע בדין לביצוע צווי מאסר, לא ניתן לקבוע כי היה קשר בין שני האירועים, ומה גם שעוד בטרם הוגשה העתירה, נמסר לבא כוח העותר על הכוונה של המשטרה לפנות ללשכת ההוצאה לפועל. במצב זה, אין בידי לקבוע כי הגשת העתירה שיחקה תפקיד בכך שלעותר ניתן הסעד שנתבקש על ידו.

התוצאה היא, כי לא מתקיימים במקרה זה מאפיינים המצדיקים להיעתר לבקשה. משכך, הבקשה נדחית.