ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4262/96
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
המערערים: 1. סעד וואיה (קטין)
2.דנה וואיה (קטינה)
3.כנרת וואיה (קטינה)
4. יעל וואיה
5. שרה מורד
6.מזל (צרויה) לימואי
נ ג ד
המשיב: רפאל וואיה
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בירושלים מיום 28.4.96
בתיק מ.א. 573/95 שניתן על-ידי
כבוד השופט ד"ר צ' כהן
תאריך הישיבה: י"ב בתמוז תשנ"ז (17.7.97)
בשם המערערים: עו"ד ע. פלדמן וג. פורר
בשם המשיב: עו"ד הרפז ועו"ד טיבי
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1.בין המערערת 1 (להלן: האם) והמשיב 1 (להלן: האב) נערך הסכם גירושין, שאושר על ידי בית הדין הרבני והוכנסו בו תוספות ותיקונים שגם הם אושרו. ההסכם כלל הסדר להחזקת הילדים על ידי האם שקיבלה על עצמה לזון אותם לגדלם ולחנכם ולשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכך בכפוף לתשלום חודשי קבוע מצד האב בסכום של 300 ש"ח עבור שלושת הילדים. כחלק מן ההסכם שאושר, הוגשו תצהירים שנחתמו בידי אחיותיה של האם (להלן: האחיות) ובהם התחייבות לפיה יהיה האב רשאי לגבות מהן כל סכום שייתבע לשלם על ידי האם, הילדים וכל אדם אחר. התצהירים זהים.
הילדים הגישו תביעת מזונות נגד האב ששלח הודעת צד שלישי לאם ולאחיות.
2.בית המשפט המחוזי חייב את האב לשלם לילדים מזונות בסכום של 1,600 ש"ח לחודש. כן חייב הוא - בהודעה לצד שלישי - את האחיות לשפות את האב בגין כל סכום עודף על 300 ש"ח לחודש שאותם התחייב הוא לשלם כמזונות לילדים בהסכם הגירושין שנערך בינו לבין האם.
הילדים והאם מערערים על גובה סכום המזונות שהוא לטענתם נמוך לאין ערוך מצרכי הילדים ועל כך שלא נפסקו להם הוצאות, והילדים האם והאחיות מערערים על חיוב האחיות כלפי האב.
אין חולק כי הילדים אינם קשורים בהסכם שבין האם והאב לעניין מזונותיהם וכי הם היו רשאים לתבוע את האב שהטיל על האם את מלוא הוצאות החזקתם ונטל על עצמו סכום חודשי זעום וקבוע. הסכום של 1,600 ש"ח שנפסק הוא על הצד הנמוך, אולם לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים אינני מוצאת שיש מקום להתערבותנו בעניין גובה המזונות.
3.השאלה המרכזית העומדת על הפרק היא שאלת חבותן של האחיות הנובעת מתצהירי התחייבות עליהם חתמו ובהם סעיף בזו הלשון:
"מר רפאל [האב] יהיה רשאי לגבות ממני כל סכום שייתבע לשלם בגין תביעה אשר תוגש נגדו בין על ידי גב' יעל וייא [האם] ובין על ידי הילדים ובין על ידי כל אדם אחר ו/או אפוטרופוס אחר בין בשמה של גב' וייא ובין בשם הילדים ובין בשם כל אדם אחר ובין בשם האפוטרופוס שלהם".
ראוי שאומר כבר עתה, כי טענת המערערים כאילו התחייבות זו היא גורפת ומתייחסת לכל סוגי תביעות אפשריות על ידי כל אדם שהוא שתוגשנה נגד האב ולפיכך אין לתת לה נפקות, אינה מקובלת עלי. ברור מן ההקשר כי מדובר בכל תביעה למזונותיהם של הילדים שתוגש על ידי מאן דהוא ומהיבט זה תבחן ההתחייבות בהמשך.
4.בית המשפט המחוזי הגיעה למסקנה כי התחייבות האם לזון לבדה את הילדים והפטור שפטרה את האב מחובה זו (פרט ל300- ש"ח לשלושתם) הייתה חסרת סיכוי במציאות הן לפי הכנסות האישה והן לפי הוויתורים המופלגים שוויתרה לאב לשם קבלת הגט. היא וויתרה על זכויותיה בדירה המשותפת ועל חלקה מתמורת מכירתה; היא קיבלה על עצמה לפרוע לבדה את כל ההלואות שהיא נטלה ולשאת בכל ההוצאות שתהיינה כרוכות בהעברת זכויותיה בדירה המושכרת.
מדבריו של בית המשפט משתמע כי הוא היה בדיעה שהפטור שפטרה האם את האב כאמור, נוגד את תקנת הציבור וכי בהיותו כזה גם התחייבותה של האם שלא לתבוע מזונות בשם הקטינים ולשפות את האב אם תוגש תביעת מזונות נגדו, נגועה באותו פסול ולפיכך נמנע הוא מלחייב את האם לשפות את האב על המזונות שחוייב בתשלומם. האב לא ערער על קביעה זו ולפיכך מהווה היא מעשה בית דין בין כל הצדדים לתביעה. מכאן, שאין אני נדרשת לשאלה אם התחייבותה של האם לשפות את בעלה על כל סכום שיחוייב בו כמזונות לילדיו, אכן נוגדת את תקנת הציבור ובטלה. עם זאת אעיר הערות מספר לנושא זה שחשיבותו הוא לעניין תוקף התחייבותן של האחיות.
5.בעיקרון, חוזה בין הורים, בו מתחייב אחד מהם לא לתבוע מזונות מן האחר עבור הילדים ולשפות את משנהו אם תוגש תביעה כזו, תוקפו עמו. הוא נשלט על ידי דיני החוזים ויש לקיימו ככל חוזה אחר. אולם דבקות בעקרונות דיני החוזים עלולה לפגוע בטובתו של הילד. כדי למנוע זאת, נקבעה הלכה, לפיה חוזה בין הורים, הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילדו בכל הנסיבות על שנוייהן האפשריים, כאשר תוצאתו המסתברת היא פגיעה משמעותית בקטין ובזכויותיו, יכול להפסל מטעמים שבתקנת הציבור. (הנשיא שמגר בע"א 5464/93 פלוני נ' אלמוני קטין ואח' וערעור שכנגד , פ"ד מח(3) 857, 862). קדמה לפסק דין זה שורת פסקי דין שגישתם הייתה שלילת תקפו של סעיף שיפוי הפוגע בטובת הילד. גישה זו מצאה ביטוי בזרם המרכזי שבפסיקה (ראו ע"א 51/81 בראור נ. בראור , פ"ד לה(4) 231; ע"א 614/76, 625; פלמונית נ' אלמוני , לא(3) 85; ע"א 17/81 נ. סער נ. ע. סער קטין ואח' וערעור שכנגד , פ"ד לו(3) 207; לעומת זאת, בד.נ. 4/82 קוט נ. קוט , נסתמנה גישה הגורסת שאין למהר ולבטל הסכמי שיפוי בין בני זוג ויש לתת להם תוקף מלא; אולם כדי לא לפגוע בטובת הילדים על ידי כך שהאם תימנע מלתבוע בשמם גם כשאין ידה משגת לכלכלם, הותוותה דרך, לפיה יש לדחות את מימושם של הסכמי שיפוי "עד שתעשיר" האשה. על אף גישה זו, לא התכחש בית המשפט באותו פסק-דין, לאפשרות שיש והתחייבות לשיפוי תהיה בטלה מחמת היותה מנוגדת לתקנת הציבור. בית המשפט איזכר לעניין זה בהסכמה את הפסיקה הנ"ל בנושא זה, בה בוטלו הסכמי שיפוי מטעם זה (פס"ד קוט הנ"ל בעמ' 205 א).
מה נפקות ביטול התחייבות האם על התחייבות האחיות?
6.מפסק דינו של בית המשפט, כי משההתחייבות העיקרית בטלה, התחייבות האחיות - אם היא בבחינת ערבות - הולכת בעקבותיה ובטלה אף היא. בהמשך שואל עצמו בית המשפט אם התחייבות האחיות היא אכן ערבות להתחייבות האם, או אם זו התחייבות עצמאית לשיפוי. הוא אף זימן את הצדדים לטעון בשאלה זו, אלא שלדבריו, בחרו שני הצדדים לזהות את ההתחייבות לשיפוי עם הערבות ללא הבחנה ביניהם ולבנות טענותיהם על בסיס ההנחה שהשניים היינו הך. על אף זאת, מצא בית המשפט, כי התחייבות האחיות היא התחייבות עצמאית לשיפוי ובתור שכזו היא תקפה והאחיות חייבות לפיה. לפיכך, חייבן בית המשפט כלפי האב, בהתאם. סבורתני כי בכך שגה בית המשפט, ומדוע?
7.ערבות והתחייבות לשיפוי אינם היינו הך והשוני ביניהן, רב. גם הפועל היוצא משוני זה, הוא, תוצאות שונות לעניין תוקף ההתחייבות. אם מדובר בערבות, הרי משנמצא כי החיוב של המתחייב העיקרי (האם) בטל, בטלה גם הערבות להבטחתו. לא כך אם ההתחייבות היא לשיפוי עצמאי; זו, כהתחייבות ישירה, שאינה תלויה בהתחייבות החייב העיקרי, נשארת בתוקפה גם אם ההתחייבות העיקרית בטלה.
מה הם מאפייניו של כל אחד משני סוגי ההתחייבויות וכיצד נבחין ביניהן?
8.בחוזה ערבות מתחייב הערב לקיים חיובו של אחר כלפי אדם שלישי. לעומת זאת, בהתחייבות לשיפוי, מתחייב אדם לשפות נושה על הפסדים שיגרמו לו בשל אי קיום חיובו של החייב כלפיו, אך התחייבות זו אינה לקיים את חיובו של החייב העיקרי כלפי הנושה. בערבות, חיובו של הערב טפל לחיובו של החייב העיקרי ונסמך עליו. הערב לא יימצא חייב מקום בו החייב העיקרי פטור. לעומת זאת, התחייבות לשיפוי היא התחייבות עצמאית ונפרדת לכל דבר ועניין ואין היא יונקת את חיותה מקיום חיוב של החייב העיקרי כלפי הנושה. במסגרתה, נושא המתחייב בחבות עיקרית כלפי הנושה (ע"א 300,255/89 פרדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, 650 א-ב) (להלן: פס"ד פרדו).
9.שאלת סווגה של התקשרות בין ערב לנושה לאחד משני המוסדות המשפטיים הנ"ל, צריכה להחתך על פי מידת התלות של אותה התקשרות בקיומו של חיוב שני חיצוני לה כלפי הנושה (שם בעמ' 650 ו-ז).
כאשר עולה ממכלול תנאי ההתקשרות ומרכיביה, כי כוונת הצדדים הייתה להתלות את חיובו של הערב כלפי הנושה, בחיובו של החייב, משמעות הדברים היא שהצדדים התכוונו ליצור יחס של ערבות. התהליך הפרשני נעשה בהתאם לכללים הרגילים החלים על פרוש התקשרויות חוזיות (שם, בעמ' 650 ו-ז).
10.יש וההבחנה בין ערבות והתחייבות לשיפוי ברורה היא. לעומת זאת, יש וניתן לאתר במסמך מגמות מנוגדות בשאלת עצמאות ההתחייבות. ענייננו הוא כזה, כפי שהיה המקרה גם בעניין ע"א 1255/89 הנ"ל. שם, קבע הנשיא שמגר, כי אף שהרישא של המסמך הצביעה על התחייבות עצמאית, הרי בסיפא שבו היה כדי ליצור לכל הפחות משקל נגדי ללשון הנקוטה ברישא וכי נוכח העובדה שניתן לאתר במסמך מגמות מנוגדות בשאלת עצמאות ההתחייבות, ראוי להתייחס למסמך כאל ערבות. אם שם כך, קל וחומר בעניננו, שבו יש פחות סממנים לעצמאות ההתחייבות משהיו שם והמסמך, לא זו בלבד שנוסח על ידי באת כוח האב, אלא שעורכת הדין חורי שנסחה אותו, הבהירה בעדותה חזור והבהר כי:
"הסברתי להן שאחותן התחייבה לא לתבוע את בעלה למזונות עבור הילד וכי אם תעשה זאת בניגוד להתחייבותה, הבעל יהיה זכאי לתבוע מהן בחזרה כל סכום שהוא יחוייב על ידי בית המשפט לשלם. אמרתי שאחותן התחייבה בהסכם שלא לתבוע את בעלה למזונות בשביל הילדים, אבל אם היא תתבע ובית המשפט יחייב אותו הן יצטרכו לשלם. אני דיברתי רק על מזונות".
עדותה של עורכת דין חורי באה כדי לסתור את טענת האחיות בדבר היותן בלתי מודעות למהות ההסכם בין האם והאב, כשלטענתן, לא ידעו כלל כי הן מקבלות על עצמן חיוב כלשהו. טענתן זו נדחתה על ידי בית המשפט, שקבע, כי האחיות ידעו שהן חותמות על התחייבות. בכך אין להתערב. אלא שהשאלה העומדת לפנינו איננה אם האחיות התחייבו התחייבות בת תוקף; השאלה היא אם ההתחייבות היא ערבות או התחייבות עצמאית לשיפוי. שאלה זו לא הועמדה על ידי הצדדים לדיון בערכאה הראשונה, לא בכתבי הטענות, לא בראיות ולא בסיכומים. ב"כ האב התבטא חזור והתבטא כלפי ההתחייבות, בביטוי 'ערבות' וראה בהתחייבות, ערבות לכל דבר ועניין. בית המשפט העלה את השאלה מיוזמתו וזימן את הצדדים לטעון לעניין זה, אלא ששני הצדדים המשיכו להתייחס להתחייבות כלערבות וכדברי בית המשפט: "בא כוחו של הנתבע בחר לזהות את השיפוי עם הערבות ועל הזהות הזאת חזר והרכיב את כל אשר טען נגד הערבות". (סעיף 5 לפסק הדין).
11.בסופו של דבר, חייב השופט קמא את האחיות, תוך התייחסות להתחייבויותן כאל התחייבות עצמאית לשיפוי, לאחר שבפתח דבריו קבע, כי התחייבות האם ובעקבותיה הערבות לאותה התחייבות, בטלות. מכאן, שאילו ראה בהתחייבות האחיות, ערבות, היה הוא - לשיטתו - דוחה את התביעה. השופט המלומד לא הבהיר ולא נימק את התוצאה אליה הגיע בחייבו את האחיות כאמור. ככל הנראה לא היו ב"כ הצדדים ערים להבדלים שבין ערבות להתחייבות לשיפוי ובנו את תביעתם ואת הגנתם על בסיס ההנחה שמדובר בערבות. אין אני סבורה שראוי להכריע את הדין על בסיס מחדל דיוני ומשהועלתה השאלה בבית משפט זה במלוא חדותה ראוי להשיב עליה תוך מצויה עד תום.
מכאן, למסמך היוצר את ההתחייבות.
12.אפתח ואומר, שהתחייבות האחיות היא - לדעתי - ערבות להתחייבותה של האם, ואין היא התחייבות עצמאית לשיפוי. אתייחס לסממנים השונים העושים אותה לכזו.
א.התצהיר שעליו חתמה כל אחת מהאחיות בא על רקע ההסכם בין האם והאב.
בסעיף 5א. להסכם, מקבלת האם על עצמה התחייבות לשאת לבדה בכל ההוצאות הכרוכות בגידול הילדים.
בסעיף 5ג. נקבע, כי "להוכחת כל זאת תביא האישה ערבות לשפות את הבעל בתביעת מזונות וכל תביעה שהיא...".
הנה כי כן, רואים אנו, כי האם מתחייבת להביא ערבות
לשיפוי האב, "להוכחת כל זאת", קרי, התחייבויותיה.
ב.המסמך היוצר את התחייבות האחיות הוא התצהיר. בסעיף 1 לתצהיר נאמר: "הנני מאשרת כי הנני ערבה לכל התחייבויותיה של אחותי... לפי הסכם הגירושין שנערך בינה לבין בעלה...".
בסעיפים 2-3 מאשרות האחיות כי הן תהיינה חייבות לשלם לאב כל סכום שיידרש לשלם לאם או לילדים בגין תביעות שתוגשנה נגדו בניגוד להסכם בינו לבין האם וכי הן מתחייבות לשפות את האב על כל סכום שיידרש לשלם אם תוגש תביעה נגדו, מיד עם דרישתו הראשונה. בסעיף 3 נקבע עוד, כי האב יהיה רשאי לגבות מהן כל סכום שייתבע לשלם בגין כל תביעה שתוגש נגדו.
בסעיף האחרון לתצהיר נאמר: ערבותי זו הנה יחד ולחוד עם כל ערבות של כל ערב אחר וכי האב יוכל לגבות ממנה "מבלי שיהיה עליו לפנות לשאר הערבים".
13.המסמך המכיל את התחייבות האחיות מגלה מידת תלות ניכרת של התחייבותן בהתחייבות האם. תנאי ההתקשרות ומרכיביה מצביעים על שזירת וקשירת התחייבות האחיות בהתחייבות האם. האחיות מצהירות כי הן ערבות לכל התחיבויותיה של האם. הן משתמשות לשם כך בביטוי "ערבה" מספר פעמים במסמך ההתחייבות וקושרות עצמן לטבור התחייבות האם.
זאת ועוד, את מהות ההתחייבות ניתן להסיק לא רק מתוכה היא, אלא מתוך הנסיבות שאפפו את נתינתה, מתוכן יש לעמוד על אומד דעת הצדדים. אומד דעתם, נבדק בראש וראשונה על רקע ההסכם שבין האב והאם. הוא עולה גם מן ההסברים שקיבלו האחיות מפי עו"ד חורי, באת כח האב, שדבריה בעדותה בבית המשפט הובאו לעיל. הוא עולה גם מעמדת בא כוחו של האב, אשר לאורך כל ההתדיינות בערכאה הראשונה כינה את ההתחייבות כערבות וראה אותה ככזו.
14.גם אם תמצא לומר, כי לשון ההתחייבות איננה חד משמעית ויש בה סממנים המצביעים על היותה ערבות וכאלה המצביעים על היותה התחייבות עצמאית, עדיין יש לראות בה ערבות רגילה, משום שבענייננו, פרשנות זו אינה פחות סבירה מפרשנות הרואה במסמך התחייבות לשיפוי (הנשיא שמגר בפס"ד פרדו בעמ' 655 ליד האות א). יתרה מזו, משניתן לאתר במסמך מגמות מנוגדות וקיים ספק בפרשנותו "מפרשים אותו נגד מנסחו" (שם, בעמ' 655 א). את התצהירים ניסחה עו"ד חורי באת כוח האב ולפיכך יתפרש המסמך נגדו.
15.סוף דבר, ממכלול תנאי ההתקשרות ומרכיביה, עולה, כי כוונת הצדדים הייתה להתלות את חיובו של הערב כלפי הנושה בחיובו של החייב העיקרי. לפיכך יש לראות את התחייבות האחיות, כערבות.
16.הערבות שואבת את חיותה מהתחיבות האם. משבטלה התחייבות האם, בטלה גם ההתחייבות שהיא ערבות להתחייבות האם. גם לקביעה זו סימוכין בדין אף שקיימים חריגים לכלל זה, בהם ממשיכה הערבות להיות בתוקף על אף שההתחייבות העיקרית בטלה. חריגים אלה אינם לענייננו:
"הערבים שחתמו על ההסכם, אינם חבים במידה העולה על זו של החייב אשר לחיובו הם ערבו כלפי המערער. אין ערבות אלא לחיוב בר תוקף ואין הערב חב ביותר מחיובו של החייב וכל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב. לאור כללי יסוד אלה של חוק הערבות תשכ"ז1967- לא יכול היה להיות קיום לערבותם של הערבים להסכם השיפוי אם הסכם השיפוי לא יצר מעיקרו חיוב כלפי האב." (ע"א 51/81 הנ"ל עמ' 240 מול האות ד').
ראו גם ד.נ. קוט הנ"ל עמ' 212 מול האות ג':
"כך, למשל, אילו גרסנו, כי חובת השיפוי של האשה בטלה היא - אם בכלל ואם במקום שהיא פוגעת במזונות הקטין - היינו נאלצים לקבוע, כי חובת הערב כלפי הנושה - הבעל בטלה אף היא (ע"א 51/81 (11))".
לנושא הסכמי השיפוי ובעיותיהם ראו גם פנחס שיפמן, דיי המשפחה בישראל , כרך ב' עמ' 254-272).
17.לאור כל האמור לעיל, מציעה אני לדחות את ערעור האם והילדים ככל שהוא נוגע לגובה המזונות, לקבל את ערעור המערערים על חיוב האחיות ולדחות את ההודעה לצד שלישי ששלח האב לאחיות. האב ישלם למערערים הוצאות בסך 6,500 ש"ח, סכום הכולל הוצאות שלא נפסקו להם בבית המשפט המחוזי, ולמערערות 4-5 הוצאות בסעך 3,500 ש"ח.
ש ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
נ ש י א
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.
ניתן היום, ג' בכסלו תשנ"ח (2.12.97).
נ ש י א המשנה
לנשיא ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן /מזכיר ראשי
חז
/ 96042620.
J04