בג"ץ 4268/15 רפעה חמדאן חליל תאגאת אלמסרי נ. שר הביטחון

השופט נ' הנדל:

1.

בעתירה הנוכחית, שהוגשה בחודש יוני 2015, ביקשה העותרת להורות למשיבים לנמק מדוע אינם מאפשרים לה "לקבל חזקה על האדמות שבבעלותה [...] ומדוע אינם מפנים את הפולשים ומסיגי הגבול". לדבריה, מדובר בשלוש חלקות שעברו הליך הסדר בתקופת השלטון הירדני באזור, אך לאחר מלחמת ששת הימים זוהו כ"נכס נטוש", והוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון (להלן: הממונה ), בהתאם להוראות הצו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (יהודה והשומרון) (מס' 58), התשכ"ז-1967 (להלן: הצו ). למעשה, העותרת מבקשת כי הנכס יושב לה, לפי סעיף 13 לצו האמור.

בירור העתירה התעכב – תחילה, על מנת לאפשר לצדדים למצות את המגעים ביניהם, ובהמשך, בהמתנה להכרעה עקרונית בשאלת תוקפו של החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז-2017 (ראו החלטה מיום 18.10.2017). עם חידוש הדיון בעתירה, הגישו משיבים 1-3 תגובה מקדמית – בה ציינו כי המקרקעין המדוברים הוקצו "להסתדרות הציונית העולמית לשם הקמת ופיתוח היישוב מחולה" (הוא משיב 4), וכי הם משמשים את היישוב לצרכים חקלאיים, "במשך שנים ארוכות". לדבריהם, העותרת פנתה במהלך השנים "לגורמים שונים, לרבות המשיבים" בנוגע לקרקעות המריבה, אך בנקודת הזמן בה הוגשה התגובה טרם "אומתה זהותה של העותרת כבעלים הרשומים במקרקעין, ובהתאם לא נבחנה בקשתה של העותרת לגופה". משיבי המדינה הבהירו כי פנו בעניין זה לב"כ העותרת, והוסיפו כי בכוונתם לבחון מסמכים שהתגלו "אגב הכנת תגובה מקדמית זו" – בקשר עם פנייה קודמת של העותרת, בשנת 1994 – ועשויים ליישב את אי ההתאמה בין הפרטים המופיעים בנסחי הרישום ובתעודת הזהות של העותרת. בד בבד, מסרו המשיבים כי מהעתק מרשם האוכלוסין עולה כי העותרת הלכה לעולמה "זה מכבר", וביקשו להבהיר "מי נכנס בנעליה בניהול ההליך דנן".

בתשובה, אישר ב"כ העותרת כי מרשתו הלכה לעולמה; הודיע כי אחד מיורשיה ינהל את ההליך "בשם כל היורשים"; וביקש כי המשיבים יגישו תשובה סופית לגופה של העתירה בתוך פרק זמן קצוב. בסופו של דבר, הגישה המדינה הודעת עדכון שבה הכירה בכך שהעותרת " עמדה בנדרש לצורך הוכחת זהותה כבעלים הרשומים במקרקעין במרשם המקרקעין " – אך ביקשה למחוק את העתירה, נוכח "שינוי הנסיבות" שנוצר עם פטירת העותרת. לדידה, ככל שהיורשים מבקשים "לשחרר" את המקרקעין, עליהם לפנות לממונה בבקשה שתכלול "עותק מקורי של צו הירושה", יפויי כוח, "וכן פירוט בעניין מהותה של הבקשה" – ורק לאחר מכן ניתן יהיה לבחון את הדברים בראי הסדרי הצו, ולהעמיד את ההחלטה החדשה לביקורת שיפוטית במקרה הצורך. כמו כן, עמדו משיבים 1-3 על הצורך בצירוף ההסתדרות הציונית העולמית – שלה הקצה, כאמור, הממונה את המקרקעין – כמשיבה להליך, והעירו כי בירור שערכו העלה כי משיב 4 "אינו מכיר את ההליך דנן". מנגד, העותרים סבורים שיש להמשיך בבירור העתירה, ולו בשל השנים הארוכות שחלפו מאז הוכרו זכויותיה של העותרת המנוחה בקרקע, בשנת 1994. לשיטתם, מוטב, אפוא, להסתפק בתיקון העתירה הנוכחית, בדרך של צירוף היורשים כעותרים, וההסתדרות הציונית העולמית כמשיבה.

2.

מן האמור עולה כי בשלב זה טרם התקבלה בעניינה של העותרת החלטה מינהלית שאותה ניתן להעמיד למבחן הביקורת השיפוטית.

אכן, העתירה אינה מתמקדת בשיהוי בטיפול בבקשות העותרת – לרבות ההתעלמות, לכאורה, מפנייתה למשיבים בשנת 2012 (פסקאות 15-16 לתגובה המקדמית) – כי אם בפן המהותי: בקשה להורות על השבת החזקה לידיה, על יסוד טענות לגופו של עניין. דא עקא, בהיבט זה מדובר בעתירה מוקדמת, שהרי משיבים 1-3 טרם הכריעו בבקשה משנת 2015. אמנם, בעקבות הגשת העתירה חלה התקדמות, והמשיבים קבעו כי העותרת צלחה את המכשול הראשון, והוכיחה את בעלותה על המקרקעין. אולם, בקביעה זו אין כדי לייתר את המשך הבירור, שהרי השבת החזקה מותנית בתנאים נוספים – והיא מעוררת שאלות מורכבות, לאור הקצאת המקרקעין לצדדים שלישיים. המשמעות היא, כי יש להניח למשיבים 1-3 לפעול, בשקידה ראויה, לקבלת החלטה סופית, ורק לאחר מכן יהיה מקום לביקורת שיפוטית על החלטתם. אשר על כן – ובהצטרף הקשיים הדיוניים הנובעים מאי צירוף ההסתדרות הציונית העולמית, והשאלות לגבי זהות היורשים המעוניינים ליטול חלק בהליך – דין העתירה, במתכונתה הנוכחית, להימחק.

מטעמי יעילות, אוסיף כי לאור המורכבות הנובעת מריבוי היורשים, מוטב שהאחרונים יפעלו במתווה שהציעו משיבים 1-3 – ומובן כי בקשתם העדכנית תיבחן על יסוד ההכרה בבעלות העותרת, ותתמקד ביתר התנאים הרלוונטיים.

3.

העתירה נמחקת. לאור הנסיבות שהובילו להגשתה, תרומתה לקידום הטיפול בבקשת המנוחה – והעובדה שהמחיקה אינה נובעת ממחדל של העותרת – משיבים 1-3 יישאו בהוצאות העותרת בהליך דנן בסך 5,000 ₪.