ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 4290/98
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט ח' אריאל
העותרים : 1. גדעון עפרת
2. עליזה אורבך
נגד
המשיבים : 1. שר הפנים
2.הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים
3.מינהל מקרקעי ישראל
4.פרוייקט גן העיר בע"מ
5.הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים
6.עיריית ירושלים
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותרים: עו"ד נעמי וייל, עו"ד ד"ר בנימין הימן
פסק-דין
1.זוהי עתירה כנגד אישורה של תכנית מתאר מקומית במרכז ירושלים, לאחר שהמשיבה 2 דחתה את התנגדויות העותרים לתכנית; ולאחר שהמשיב 1 אישר את התכנית, ודחה את פנייתם של העותרים לעשות שימוש בסמכותו ולהימנע מאישור התוכנית.
2.אף שהעתירה מופנית גם נגד שר הפנים בנוסף ל5- משיבים אחרים (הועדה המחוזית, המינהל, פרויקט גן העיר בע"מ, הועדה המקומית ועיריית ירושלים) עניין לנו בנושא שהועבר לסמכותו של בית המשפט המחוזי.
סעיף 225א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן: חוק התכנון) קובע:
"(א) עתירות נגד מוסדות תכנון, בכל עניין הנוגע לתכנון ובניה, למעט העניינים המפורטים בסעיף קטן (ב), יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים, אשר ידונו בעתירות בשבתם כבית משפט לעניינים מינהליים (להלן - בית המשפט לעניינים מינהליים).
(ב) עתירות שעניינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית, ועתירות נגד החלטות שר הפנים
לפי חוק זה - יידונו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק".
3.על היחס שבין סמכות בית המשפט המחוזי לבין סמכות בית המשפט העליון בכל הנוגע לתקיפת תכניות שאושרו על ידי שר הפנים בתוקף סמכותו לפי סעיף 109 לחוק התכנון עמד בית משפט זה בהרחבה בבג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הועדה המקומית , תקדין-עליון, כרך 97(4) תשנ"ז/תשנ"ח1997- (להלן: עניין מייזליק).
בעניין מייזליק נקבע כי עתירה תחשב כמי שמכוונת נגד החלטת שר הפנים במובן ס"ק (ב) הנ"ל, בהימלא שני התנאים הבאים: ראשית, העתירה צריכה להיות מכוונת נגד החלטת השר ולא נגד התכנית; שנית, הטענות או העילות המופנות כלפי השר, צריכות להיות הטענות הדומיננטיות והעיקריות בעתירה.
וכך אומר בית המשפט בעניין מייזליק
לעניין התנאי הראשון:
"כך, למשל, כאשר ועדה מקומית לתכנון ולבניה מאשרת תכנית מיתאר מקומית, ואין טענה של פגם בהחלטת הוועדה , אך שר הפנים מסרב לאשר את התכנית, בתוקף סמכותו לפי סעיף 109, והטענה היא שהחלטת השר לוקה בפגם משפטי כלשהו , כגון, בשיקולים זרים, במשוא פנים או בהפליה. במקרה כזה העתירה, כיוון שהיא מכוונת נגד החלטת השר, להבדיל מהחלטת הוועדה, נתפסת על ידי סעיף קטן 255א(ב), ולפיכך היא יוצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי.
שונה המצב כאשר בעתירה נטען כי תכנית מיתאר מסויימת, שאושרה על ידי וועדה מקומית ולאחר מכן על ידי השר, פסולה בשל פגם שנפל בהחלטת הוועדה, כגון, פגם של שיקולים זרים או הפליה. במקרה כזה, אף שהתכנית אושרה על ידי השר, העתירה מכוונת נגד החלטת הוועדה, ולא נגד החלטת השר. העתירה תוקפת את התכנית שהיא, לפי הטענה, לוקה בפגם, והתכנית היא תכנית של הוועדה ולא תכנית של השר. (סעיף 13) (הדגשות לא במקור - ט.ש.כ.).
ולעניין התנאי השני נאמר שם:
"נניח כי הטענה היא שהוועדה המקומית אישרה תכנית מיתאר תוך חריגה מסמכות, ולפיכך התכנית בטלה מעיקרה. אם כך, אפשר להוסיף ולטעון, גם החלטת השר, המאשרת תכנית זאת, פגומה ובטלה, שכן השר אינו מוסמך לאשר תכנית מיתאר שנתקבלה תוך חריגה מסמכות. האם עצם הטענה שגם החלטת השר פגומה, ולכן ראוי לבטל גם אותה, די בה כדי להוציא את העתירה מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי? התשובה שלילית. כדי להוציא עתירה מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי צריך שהטענה העיקרית בעתירה תהיה מופנית נגד החלטת השר. לשון אחרת, צריך שהטענה הדומיננטית בעתירה, או העילה הדומיננטית בעתירה, תתייחס לפגם שנפל בהחלטת השר, להבדיל מפגם שנפל בהחלטת הוועדה". (סעיף 14).
4.כך למשל, בבג"ץ 2033/95 אולמרט נ' שר הפנים , שהתייחס למצב בטרם חוקק סעיף 225א לחוק התכנון ואשר בו נתבקש, בין היתר, ביטול צו של שר הפנים שביטל צו אחר שמכוחו קמה ועדה משותפת לתכנון למחוז המרכז ולמחוז תל-אביב, קבע בית המשפט:
"אף שמדובר בעתירה לבטול צו של שר הפנים, מהווה נושא הצו וביטולו חלק מנושא רחב יותר שבצל קורתו מסתופפת המחלוקת בין הצדדים, והוא נשוא התכנון והבנייה [...] כל השאלות העולות מן העתירה יכולות וצריכות להידון בבית המשפט האזרחי ואין במקרה שלפנינו - על אף נסיבותיו - מקום לסטייה מהמגמה המסתמנת מתוך ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בבג"צ 1921/94 סוקר נ' הועדה לבניה למגורים ולתעשייה מחוז ירושלים (טרם פורסם), בדבר העברת נושאי תכנון ובניה לבית משפט אזרחי". (צוטט בהסכמה בעניין
מייזליק ).
5.לטענת העותרים, על בג"ץ להיזקק לעתירתם משני טעמים עיקריים: ראשית, משום שטיעוניהם מכוונים כנגד אופן הפעלת שיקול הדעת של השר והשיקולים עליהם התבססה החלטתו של השר; שנית, משום שעניינה של העתירה בסוגיה בעלת חשיבות עקרונית, היא קביעת מדיניות בעניין שימור מבנים אל מול יוזמות פיתוח.
אשר לטעם הראשון, העותרים גילו פנים שלא כהלכה בפסק דין מייזליק ואין החלטת השר בענייננו בגדר ההחלטות שעליהן יש להשיג בפני הבג"ץ. כאמור, על מנת לבוא בשערי הבג"ץ צריכה הטענה נגד החלטת השר להיות מכוונת נגד ליקויים בהם לוקה ההחלטה במובן המנהלי, ועליה להיות הטענה העיקרית . ואילו בענייננו, עיקר טרונייתם של העותרים הוא נגד התכנית, המאשרת תוספת בינוי על בתים שנקבעו כ"בתים לשימור" עד כדי הכפלת גובהם, כשלטענתם, התכנית היא מוטעית ופגומה ובמהלך אישורה של התכנית לא נועצו במומחה לעניין שימור מבנים, או בועדה המקומית לשימור אתרים, אשר כוננה על פי התוספת הרביעית לחוק התכנון. ברי, אפוא, כי הטענות מופנות בעיקרן נגד התכנית עצמה ורק כפועל יוצא מכך, נגד החלטת השר, שאישר אותה. ואשר לחשיבות הציבורית של שימור מבנים אל מול יוזמות פיתוח, אין מניעה שנושא זה, ככל שיהיה דרוש להכרעה בעניין התכנית וההחלטה בעקבותיהם ישמש את בית המשפט האזרחי בין יתר שיקוליו.
6.בעתירה שבפנינו לא נתקיימו הדרושים על מנת להשאיר את הדיון בעתירה בבית משפט זה.
העתירה נדחית ללא הזמנת תגובה וללא צו להוצאות. העותרים רשאים לפנות לבית המשפט המוסמך.
ניתן היום, י"ג בתמוז תשנ"ח
(7.7.98).
המשנה לנשיא ש ו
פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98042900.
J02