בג"ץ 4308/97 מדינת ישראל נ. דני ישראל

1.המשיב הואשם בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ברציחתו של סניה ג'נג'חשוילי בדקירות סכין. לגירסת התביעה המעשה היה מתוכנן ובוצע בכוונה תחילה, ואילו המשיב טוען כי המנוח תקף אותו בסכין וכי חומר הראיות מעלה, למיצער, ספק סביר בדבר קיומו של סייג ההגנה העצמית. עם הגשת כתב-האישום, בתאריך 21.7.1995, נעצר המשיב עד תום הליכי המשפט.

הליכים אלה התנהלו בעצלתיים, ובתום שנה להגשת האישום הוארך מעצרו של המשיב מכוח סעיף 54 לחוק סדר הדין פלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: החוק) בשלושה חודשים נוספים על סמך פרוגנוזה אופטימית של המדינה, כי בירור המשפט, "הנמצא בשלבים האחרונים של פרשת התביעה", יסתיים במתן פסק-דין תוך תקופה זו. למרבה הצער - לא כך אירע, והמעצר הוארך פעם אחר פעם על-פי בקשת התביעה - לאחרונה בפעם הרביעית בהסכמת סניגורו, עורך-הדין ש. רבלסקי, עד לתאריך 21.4.1997. בתקופת ההארכה הרביעית, הסתיימה פרשת ההגנה, התביעה הגישה את סיכומיה, ועורך-דין רבלסקי היה אמור להגיש סיכומיו עד ליום 19.5.1997, אלא שהוא ביקש אורכה והסכים להארכת מעצרו של המשיב בפעם החמישית עד לתאריך 4.10.1997.

ואולם, בתאריך 7.7.1997 הודע לבית-המשפט המחוזי, והוא מסר זאת לצדדים, כי בתאריך 1.3.1997 עורך-דין ש. רבלסקי הושעה זמנית על-ידי בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מעיסוק במקצוע של עורך-דין, וכי על אף השעייה זו המשיך עורך-דין ש. רבלסקי לייצג את המשיב במהלך פרשת ההגנה, וכאמור, אף הסכים בשמו להארכת מעצרו שתי פעמים לרבות בפעם החמישית.

2.משכך, לא הסתמכה המדינה עוד על "ההסכמה" בבקשתה להארכת מעצרו של המשיב בפעם החמישית, ופנתה בבקשה זו שוב. טענתה היא כי אם תתקבל בקשתה והמעצר יוארך בשלושה חודשים נוספים, לא יהיה צורך בהארכה נוספת.

סניגורו של המשיב, עורך-הדין אהוד בן-יהודה, הטעים כי המשיב, הכופר באשמה המיוחסת לו, עצור מזה שנתיים - שנה מעל לתקופת המעצר המירבית שנקבעה בחוק. הסניגור הוסיף וטען כי מתכוון הוא לבקש מבית-המשפט המחוזי לאפשר לו להשמיע עדי הגנה, בטענה כי המשיב לא היה מיוצג בשלב זה של משפטו כמצוות החוק, וכי בנסיבות אלה ברי, כי הארכה החמישית לא תספיק לסיום המשפט.

3.אין לראות בסמכות ההארכה על-פי סעיף 54 לחוק, משום היתר למעצר נאשם לכול תקופה שתידרש עקב העומס המוטל על מערכת בתי-המשפט. הכלל כי אין להחזיק נאשם במעצר מעבר לשנה חל גם על עבירה של רצח, ואף לנאשם בעבירה זו עומדת חזקת החפות וזכותו היא להשתחרר ממעצר בתום שנה, אלא אם התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות הארכת המעצר. ודוקו: בתקופת המעצר שמעבר לשנה, באיזון הראוי בין זכות הנאשם לחירותו לבין השיקולים שהצדיקו את המעצר עד תום הליכי המשפט, פוחתת עוצמת שיקולים אלה ככל שתקופת המעצר מתארכת.

4.אין אני מתעלמת מן העומס הכבד המוטל על שופטים. ברם, הארכת המעצר מעבר לשנה בשל התארכות המשפט בעטיו של העומס אינו פתרון ראוי לאילוצי מערכת בתי-המשפט, ואין אילוצים אלה יכולים להצדיק פגיעה בחירותו של אדם מעבר לקבוע בחוק. ואף זאת, בית-המשפט מחויב לכבד את הזכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו "הן במתן פירוש דווקני להוראות חוק הפוגעות בחירותו של אדם והן בהפעלת שיקול דעת שניתן לבית-המשפט, לפגוע בחירות באופן שזו לא תיפגע אלא במידה המזערית הנדרשת" (דברים שכתבתי בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 375).

5.במקרה שלפנינו, למערער מספר הרשעות ובכללן הרשעה בעבירת גרימת חבלה של ממש. ואולם, אם לשפוט לפי העונשים הקלים שהוטלו עליו, הרשעות אלה אינן מצביעות על אישיות אלימה. האירוע נושא כתב-האישום, הוא, איפוא, חד-פעמי, וכאמור, נסיבותיו שנויות במחלוקת. לא זו אף זו, לנוכח הפגרה העומדת לפנינו ופרשת השעייתו של עו"ד ש. רבלסקי, ברור כבר עתה כי המשפט לא יסתיים תוך שלושה חודשים ותהיה פניה חוזרת להארכת המעצר. בנסיבות אלה אין להיעתר לבקשה.

6.המשיב ישוחרר ממעצרו בתנאים הבאים: הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 5,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' בסך 75,000 ש"ח להנחת דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. ניתן בזה צו לעיכוב יציאת המשיב מן הארץ. והיה וברשות המשיב דרכון עליו להפקידו במשטרה.

והיה והמשיב לא יעמוד בתנאים אלה יוארך מעצרו עד למתן הערבויות המפורטות לעיל או עד ליום 21.10.1997, או עד למתן פסק-הדין, הכול לפי המוקדם.