בג"ץ 4316/96 ישי פלולי נ. שושנה פלולי

פרטי ההליך

ב

בית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט

לערעורים אזרחיים

ע"א

4316/96

בש"א

8033/96

בפני: כבוד

השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד

השופט י' טירקל

כבוד

השופטת ד' ביניש

המערער: ישי

פלולי

נ

ג ד

המשיבה: שושנה

פלולי

ערעור

על פסק דין בית המשפט המחוזי

בירושלים

בתיק מ"א 528/94 שניתן ביום

15.5.96

על ידי כבוד השופטת י' הכט

תאריך

הישיבה: כ"ט בניסן תשנ"ז (6.5.97)

בשם

המערער: עו"ד ד"ר א' בארי

בשם

המשיבה: עו"ד פרופ' ד' פרימר

פ ס ק - ד י ן

השופט י' טירקל:

כללי

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בירושלים (כב' השופטת י' הכט), מיום 15.5.96 (להלן - "

פסק הדין

"),

בו נדונו תביעה ותביעה שכנגד שהגישו בעלי הדין אהדדי. בפסק הדין חויב המערער לשלם

למשיבה מזונות חודשיים בסך 3,500 ש"ח החל ביום 26.6.94, סך של 23,600

ש"ח עבור טיפולי שיניים שלהם נזקקה, וכן הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד

בסך 6,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו.

עובדות המקרה

1. המערער והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1962

כדמו"י. בתקופת נישואיהם נולדו להם ארבע בנות. נישואיהם של בני הזוג לא עלו

יפה והמשיבה הגישה, בשמה ובשם אחת הבנות, שהיתה קטינה באותה עת, תביעת מזונות נגד

המערער. ב6.5.90- ניתן פסק דין (להלן - "

פסק המזונות

") שבו נפסק

כי:

"א. הסכומים

שיפסקו להלן הינם על בסיס ההנחה שהבעל מרוויח כ3500- ש"ח נטו לחודש ולאשה

כ150- ש"ח לחודש. שני בני הזוג ממשיכים להתגורר יחד באותה דירה

.

ב. הבעל

ימשיך לשאת במלוא הוצאות אחזקת הדירה ובתנאי שהשימוש באחזקת הדירה ימשיך להיות

סביר וכפי שהיה, בממוצע, עד הנה

.

ג. בנוסף

למפורט בפסקא ב' הנ"ל הבעל ישלם לתובעות באמצעות האשה מזונות בשיעור של 1500

ש"ח כל חודש

.

ד. דמי

המזונות ישולמו מידי חודש בחודשו ברציפות מראש בראשית כל חודש. הסכום ישולם בפועל

לא יאוחר מאשר העשירי לכל חודש. והכל למפרע מיום 1.4.90 ואילך

.

דמי המזונות יהיו צמודים למדד יוקר

המחיה. עדכון, אחת לשלושה חודשים. עדכון ראשון בראשית חודש אוגוסט 1990

.

ה. דמי

המזונות אינם מתייחסים לצרכי הבעל - הנתבע באיזה מישור שהוא. האשה לא תהיה חייבת

בכל אלה

.

ו. כל

צד ישא בהוצאותיו במשפט זה".

2. כעבור כשנתיים ומחצה, נדרש בית המשפט שנית

למחלוקות בין בעלי הדין, וב23.10.92- ניתן פסק דין המורה לפרק את השיתוף ביניהם

(להלן - "

פסק פירוק השיתוף

"). בעקבות פסק זה נמכרה דירתם והתמורה

חולקה ביניהם. כמו-כן חולקו כספיהם. המשיבה השתמשה, לטענתה, בכסף שקבלה לצורך

רכישת דירה למגוריה וכן מכונית.

3. חלפו כשנתיים ימים והמערער הגיש תביעה נגד

המשיבה בבית המשפט המחוזי לפטור אותו מתשלום המזונות, או להפחיתם. במסגרת תביעה זו

הגישה המשיבה תביעה שכנגד להגדיל את שיעור דמי המזונות. שתי התביעות נתבררו כאחת

ובתום הבירור ניתן פסק הדין נשוא הדיון שלפנינו.

בתביעתו טען המערער, כי חיובו במזונות המשיבה

פקע. לטענתו יש לפטור אותו משום שבעלי הדין חיים בנפרד ואין סיכוי לשלום בית

ביניהם; כי המשיבה קיבלה מחצית מן הרכוש המשותף; וכי היא מסרבת להתגרש. לחלופין

תבע להפחית את שיעור דמי המזונות בהסתמכו על טענות מטענות שונות. כפי שטען יש

לשנות את חישוב דמי המזונות בשל שינוי בנסיבות: הבת הקטינה בגרה בינתיים ואין הוא

חייב לפרנסה עוד; למשיבה קורת גג משלה ולכן לא חלה עליו חובת מדור; המשיבה חיה

בנפרד ממנו ולפיכך אין היא "עימו" ולא עומד לה הכלל "עולה עימו

ואינה יורדת עימו". כן טען המערער כי יש להתחשב בשינוי נסיבות שחל אצלו בשל

חיובו בפסק דין לשלם מזונות עבור שני ילדים שנולדו לו מחוץ למסגרת נישואיו עם

המשיבה בסך 2,500 ש"ח לחודש (להלן - "

פסק מזונות שני הילדים

").

המערער הוסיף וטען כי למשיבה הכנסות

"פוטנציאליות" מנכסי מלוג, שאותן יש לקזז ממזונותיה של המשיבה, אפילו לא

הפיקה מהנכסים הכנסה בפועל; כי לצורך קביעת שיעור המזונות יש להתחשב גם בשווי

נכסיה; וכי המשיבה חייבת לעבוד ולהשתכר לפרנסתה, ואם לא תעשה כן יש לקזז ממזונותיה

את מעשי ידיה ה"פוטנציאליים". המערער אף הוסיף וטען, כי דו"ח רואה

החשבון של המשיבה הציג בצורה מוגזמת ובלתי סבירה את הוצאותיה.

4. בתביעתה שכנגד טענה המשיבה כי יש להגדיל את

מזונותיה. טעמיה היו, בעיקרם, כי זכותה "לעלות" עם המערער, גם כאשר הם

חיים בנפרד, וכי הכנסותיו של המערער עלו באותו זמן עד שהגיעו לסך 10,500 ש"ח

לחודש; כי המערער חייב, מכוח פסק המזונות, לשאת גם בכל ההוצאות הסבירות של אחזקת

דירתה החדשה; וכי המערער חייב ברפואתה, ולפיכך עליו לשאת בהוצאות טיפולי השיניים

שהיא זקוקה להם. כמו כן טענה כי פסק מזונות שני הילדים לא הוגש בדרך הדיונית

הנכונה ולכן אין להביא בחשבון את החיוב שבו; מכל מקום, למרות החיובים שהוטלו עליו

בפסק מזונות שני הילדים, השתפר מצבו הכלכלי.

דיון

5. בית המשפט המחוזי דלה מטענותיהם של בעלי הדין

תשע שאלות, שעליהן השיב בפירוט. להלן ייבחנו קביעותיו לגבי שאלות אלה כסדרן, לאור

טענותיו של בא כוח המערער.

החיוב במזונות

6. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה - לדעתו, בלתי

נמנעת - כי בני הזוג הגיעו

לסוף

דרכם המשותפת, וזאת למרות שטרם התגרשו. בית המשפט המחוזי חזר על ההלכה, כי בעל

פטור ממזונות אשתו, רק אם האשם בהתערערות היחסים הוא באשה, וכן אם חויבה לקבל גט

וסירבה לקבלו.

במקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה

הוכיחה כי לא בה האשם. לפי ההלכה על אשה החיה בנפרד מבעלה ותובעת את מזונותיה

להראות לבית המשפט שלא היא האשמה בכך שעזבה את בית בעלה, ולשם כך די בהוכחה קלה

ביותר, "כמשקל נוצה" (ע"א 256/65

מילר נ' מילר

, פ"ד יט

(3) 171). הוכחה זאת מצא בית המשפט בעדותה של המשיבה, שהיתה מהימנה עליו, על כך

שסבלה במשך השנים המשותפות עם המערער מהתפרצויות כלפיה, מהתעללויות ואפילו מאלימות

פיזית. כן מצא שהמערער היה, כפי שהודה, מהמר בכספים. עוד קבל בית המשפט את עדות

המשיבה, כי המערער התרועע עם נשים זרות ומזה שנים חדל לקיים עמה יחסי אישות. על פי

כל אלה דחה את טענת המערער, לפיה יש לתלות את האשם במשיבה וכי היא שביקשה לשים קץ

לחיים המשותפים, ועתה מסרבת להתגרש.

בית המשפט המחוזי ייחס משקל לעובדה שהמערער

ניהל "חיים כפולים" והוליד שני ילדים מחוץ למסגרת הנישואין. לדעתו עובדה

זאת:

"סותמת

את הגולל על טענתו כי ביקש שלום בית, ומצביעה בעליל כי

הוא זה שגרם למשבר העמוק

וביקש לשים קץ לחיי הנישואין. במצב זה נדחקה האשה לפרק את השיתוף

, - - - [אין]

לזקוף זאת לחובתה אם ביקשה למנוע הצטרפות 'שותפים' לרכוש שנצבר עד למועד פירוק

השיתוף.

אין

זה המקרה, שקץ הנישואין בפועל המקבל ביטוי גם בפירוק השיתוף ומותיר את שאלת קבלת

או מתן הגט לסחטנות של אחד מבני הזוג, כפי שטוען בא כוח הבעל, ושבגינו ראוי לשלול

מהאשה את מזונותיה".

(עמ'

6-5 לפסק הדין; ההדגשות שלי - י. ט.)

לאור מסכת זאת של העובדות שקבע בית המשפט, מוצדקת, אפוא,

מסקנתו שיש לתלות את קולר האשם בהתערערות היחסים בין בני הזוג בצווארו של המערער

ולפיכך אין לפטור אותו ממזונות המשיבה.

קיזוז פירות נכסי המלוג

7. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המערער

לפיהן יש לקזז מדמי המזונות את פירות נכסי המלוג של המשיבה, הן הפירות בפועל והן

הפירות ה"פוטנציאליים". אשר לפירות שבפועל קבע שלא עלה בידי המערער

להוכיח כי המשיבה מסתירה נכסים שמהם היא מפיקה פירות. זאת קביעה עובדתית שאין מקום

להתערב בה.

גם את הטענה לפיה יש לקזז את הפירות

"הפוטנציאליים" של נכסי מלוג, שעל קיומם אין מחלוקת, דחה בית המשפט.

כידוע, אין לבעל זכויות קניין בנכסי המלוג של אשתו (סעיף 2 לחוק שיווי זכויות

האשה, תשי"א1951-). אולם, בסעיף 2א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות),

תשי"ט1959- (להלן - "

סעיף 2א

"), נקבע כי:

"2א.

על אף האמור בחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א1951-, בקביעת מידת המזונות שאדם

חייב לספק לבן זוגו רשאי בית המשפט להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומנכסים,

ואם ראה לנכון - גם מכל מקור אחר".

בית המשפט המחוזי סבר שאין לפרש את סעיף 2א כך

שיובאו בחשבון הכנסות "פוטנציאליות" של האשה. שאם לא כן, נימצא מעניקים

לבעל זכויות קנייניות בנכסי המלוג של האשה. מכאן, שאין להביא הכנסות כאלה בחשבון

לגבי המשיבה.

(אינני רואה צורך לעמוד כאן על השאלה שהעסיקה בית משפט זה

בעבר, האם חלה הוראת סעיף 2א על בני זוג שיש להם דין אישי, וזאת משום שהשאלה לא

הועלתה בערעור שלפנינו. עם זאת יש להעיר שגישתו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד

עם הדעה שהובאה, לדוגמא, ב

ע"א 254/76

ינקוביץ נ' ינקוביץ

,

פ"ד לא (3) 169; ע"א 13/78

ספורטה נ' ספורטה

, פ"ד לב (2)

709;

ע"א 127/80

מילר נ' ברקוביץ (מילר)

,

פ"ד לד

(4) 219).

גישתו של בית המשפט מקובלת עלי. סעיף 2א נתפרש

בפסיקתו של בית משפט זה ולפי ההלכה שיצאה מלפניו אין הסעיף מעניק לבעל זכויות

קנייניות בנכסי המלוג של אשתו, אלא מורה כי בקביעת שיעור המזונות רשאי בית המשפט

להביא בחשבון את ההכנסה בפועל של האשה מנכסי המלוג שלה. ראשיתה של הלכה זאת בפסק

הדין שניתן בע"א 596/89

חקק נ' חקק

, פ"ד מה (4) 749. באותה פרשה נקבעה

הלכה, כי בקביעת שיעור המזונות שהבעל חייב לספק לאשתו יש להתחשב בהכנסתה של האשה

מנכסיה, שהם פירות נכסי מלוג (

שם

, בעמ' 774, 778). בית משפט זה חזר ואימץ

הלכה זאת פעמים רבות (עיין, בין היתר, בבג"ץ 1000/92

בבלי נ' בית הדין

הרבני הגדול

, פ"ד מח (2) 221).

ההגיון שבקביעה, לפיה אין להביא בחשבון את

הפירות "הפוטנציאלים" שיכלה האשה להפיק מנכסי המלוג שלה, הוא בכך שהקרן

אינה קנויה לבעל. כידוע, נכסי מלוג הם הנכסים שלא נישומו בכתובתה של האשה והבעל לא

קבל עליהם אחריות; לכן, שלא כנכסי צאן ברזל, אין הקרן קנויה לבעל. מכיוון שכך,

האשה היא הנושאת בהפסדם. אם פחתו - פחתו לה; ואפילו אם נגנבו או אבדו - אין הבעל חייב.

כל זכותו של הבעל בנכסי המלוג

היא רק לקבל את פירותיהם. מכאן המסקנה כי

בקביעת שיעור המזונות אין להביא בחשבון הכנסות פוטנציאליות אלה. זאת ועוד. מכיוון

שנכסים אלה הם בבעלותה הבלעדית של האשה, זכאית היא שלא להשתמש בהם לצורך הפקת

פירות. אם תשתמש בהם, וכתוצאה מכך לא תזכה בפירות, ואולי אף תפסיד חלק מן הקרן, לא

יישא הבעל בהפסד, שייפול רק על כתפיה. אין הצדקה לחייב את האשה לעשות בנכסיה, כאשר

הרווח הצפוי לא יהיה שלה, משום ש"ייבלע" בחישוב המזונות, ואילו ההפסד

יהיה כולו שלה.

פסק מזונות שני הילדים

8. בית

המשפט המחוזי לא הסכים לקבל את פסק מזונות שני הילדים כראיה, שכן לא הוגש כראיה

לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- ותקנות סדר הדין האזרחי,

התשמ"ד1984-. כפי שציין בית המשפט "האשה לא היתה צד להליך בעקבותיו ניתן

פסק המזונות, ובמסגרת ההליך שלפנינו נשללה מבא כוחה האפשרות לחקור אודות נסיבות

קבלתו, ולהוכיח שלא נועד אלא כדי 'לנגוס' במזונות להן היא זכאית" (עמ' 8 לפסק

דינו של בית המשפט המחוזי). אף על פי כן לא התעלם מקיומם של שני ילדיו של המערער

שנולדו לו מחוץ לנישואיו עם המשיבה, והביא בחשבון את מזונותיהם בתוך מכלול הנתונים

ששקל בבואו לקבוע את שיעור מזונותיה של המשיבה.

נכסי המשיבה

9. בית המשפט דחה, ובצדק דחה, את טענת המערער לפיה אין

זה סביר שלמרות שמביאים בחשבון בחישוב מזונות המשיבה את הכנסותיה מנכסיה, נשארים

נכסים אלה בידיה והיא יכולה לעשות בהם כרצונה. כפי שציין אין לטענה זו מקום לאור

לשון סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א1951- וההלכה הפסוקה. לכך הוסיף

(בעמ' 8 לפסק הדין) כי "זכאית האשה לחסוך לצורך הבטחת עתידה לקראת 'ימי

סגריר'" (ראה ע"א 210/82

גלבר נ' גלבר

, פ"ד לח (2) 14).

מעשי ידיה

10. בית המשפט המחוזי קבע, כי לפי הדין האישי החל על בני

הזוג "מעשי ידיה תמורת מזונותיה". לפיכך יש להביא בחשבון את השתכרויותיה

של המשיבה מעבודה. את טענת בא כוח המערער, לפיה יש לקזז מהמזונות גם את הסכומים,

שהמשיבה

היתה יכ

ולה

להשתכר, דחה.

11. הסוגיה של פסיקת מזונות לאשה שאינה יוצאת לעבוד

לפרנסתה נדונה לא פעם בפסיקתו של בית משפט זה. המגמה העולה מהפסיקה לא היתה תמיד

חד משמעית (עיין, לדוגמא, הדברים שנאמרו בד"נ 23/69

יוסף נ' יוסף

,

פ"ד כד (1) 792; ע"א 378/80

יצהר נ' יצהר

, פ"ד לה (1) 328).

דומה שבמשך השנים היתה על העליונה הגישה לפיה אשה הבוחרת להישאר בביתה ולא לצאת

לעבוד אינה מקפחת את זכותה למזונות. על כך נאמר:

"אין

מאומה בדין המחייב את האישה לצאת לעבוד מחוץ לביתה - - - אם היא יוצאת לעבודה

ומשתכרת, רשאי הבעל לומר לה: "צאי מעשה ידיך במזונותיך", אבל אין הוא

זכאי לדרוש ממנה לצאת ולהשתכר על-מנת לפטור עצמו ממזונותיה. אפילו עבדה בעבר, אך

הפסיקה את עבודתה, זכאית היא לקבל ממנו את מזונותיה במלואם - - - אין זה משנה אם

היתה לה סיבה אובייקטיבית, כגון מחלה, להפסיק לעבוד ולהשתכר, אם לאו".

(דברי

השופטת ש' נתניהו בע"א 687/83

מזור נ' מזור

, פ"ד לח (3) 29, בעמ'

32 (להלן - "

פרשת מזור

")).

על התגברותה של גישה זאת עמדו גם המלומדים

פרופ' א' רוזן צבי ז"ל וד"ר ב' שרשבסקי (

א' רוזן-צבי

דיני

המשפחה בישראל - בין קודש לחול

(תש"ן) 297; ב' שרשבסקי

דיני משפחה

(מהדורה רביעית, תשנ"ג) 120). כפי שאמר ד"ר שרשבסקי בספרו הנ"ל:

"

- - - אולם אם היא מתנגדת לזה ואינה עובדת כדי להרוויח, היא זכאית למזונותיה

המלאים גם אם היא היתה יכולה להתפרנס מרווחיה אילו היתה עובדת. הבעל אינו יכול

להכריחה לעבוד כדי שתתפרנס ממעשה ידיה אם היא אינה רוצה בכך, אף כי יכלה לעבוד

ולהתפרנס מזה. הכלל הוא 'מזונות עיקר' וכל עוד שאינה מוותרת מרצונה על זכותה זו,

אין בידי הבעל לפגוע בזכותה נגד רצונה".

(

שם

,

בעמ' 120; יש להעיר, כי בהערת שוליים מציין ד"ר שרשבסקי כי יש מחלוקת פוסקים

בעניין, וכי הדעה שהובאה היא כנראה דעת הרוב.)

בא כוח המערער ניסה להיתלות בשני פסקי דין

שבהם נתחדשה, לדעתו, הלכה אחרת (

ע

"א 6136/93

ביקל נ' ביקל

(לא פורסם; תקדין-עליון כרך 94 (2) 414) (להלן - "

פרשת ביקל

");

ע"א 5930/93

פדן נ' פדן

(לא פורסם; תקדין-עליון כרך 94 (4) 228)

(להלן - "

פרשת פדן

")). אולם, הנדון אינו דומה לראיה ואין לגלות

בפסקי דין אלה את הפנים שביקש בא כוח המערער לגלות בהם. אכן בפרשת

ביקל

תמה

הנשיא מ' שמגר על כך שהאשה באותה פרשה אינה יוצאת לעבוד לפרנסתה, אולם מתוך עיון

בדבריו עולה בפירוש שהיה מדובר ב"

אשה שעבדה כל השנים

" וש"

כבר

התנסתה בכך במשך שנים

" (

שם

, בפסקה 2 לפסק הדין; ההדגשות

שלי - י. ט.). כך גם בפרשת

פדן

, שבה לא נפסקה הלכה חדשה, וכל מה שנאמר שם

מעוגן בעובדותיה המיוחדות של אותה פרשה:

"התובעת

היא אשה צעירה המשלימה את תוכנית לימודיה ומסיימת תואר במדעי החברה - - - יש להניח

כי תצא ותשתכר מחוץ למשק ביתה - - -.

הצדדים

ניהלו חיים משותפים תקופה קצרה בלבד

, והקרע ביניהם אינו ניתן לאיחוי - - -.

לית מאן דפליג כי לאחר סידור הגט שומה

על כל אחד מהם לבנות מערכת משפחתית חדשה,

הקשורה בהתחייבויות כלכליות

ואישיות.

בנסיבות אלה לא יהא זה צודק להעמיס על

הנתבע את כלכלת התובעת מעבר לצרכיה הבסיסיים

".

(

שם

,

פסקה 2 לפסק הדין; ההדגשות שלי - י. ט.)

ההלכה שנפסקה בפרשת

מזור

, כפי שצוטטה

לעיל, נותרה, אפוא, עומדת על מכונה, אם כי יתכנו מקרים שנסיבותיהם המיוחדות יצדיקו

התייחסות שונה, כמו שהיה בפרשות

ביקל

ו

פדן

. במקרה שלפנינו, להבדיל

מהמקרים שנדונו בפרשות

ביקל

ו

פדן

, המערערת אינה צעירה ובמשך 35 שנות

נישואיה לא עבדה לפרנסתה; במידה שהשתכרה היתה השתכרותה זעומה ביותר. לפיכך אין

הצדקה לסטות כאן מההלכה שנפסקה בפרשת

מזור

. אוסיף לענין זה, כמו שכתבתי

במקום אחר, כי:

"הלכה

משפטית איננה אמת מוחלטת, איננה יפה לכל זמן, איננה מתוה דרך לכל התועים, ואיננה

מיישבת את כל הקושיות והבעיות. אם זכו נותניה - ומקבליה - היא מבטאת, על רקע

עובדתי ומשפטי נתון, איזון נכון וראוי, ככל האפשר, של אינטרסים מתנגשים ושל

שאיפות, שאי אפשר תמיד לממשן".

(

רע"א 5803/95

ציון שרה נ' צח אברהם ואח'

(טרם פורסם, ניתן

ביום 18.3.97))

צדק, אפוא, בית המשפט המחוזי בדחותו את הטענה.

חובת המדור לאחר פירוק השיתוף בדירת המגורים

12. כאמור, חויב המערער בפסק המזונות לשאת בהוצאות

אחזקת דירת המגורים המשותפת. בית המשפט המחוזי קבע, כי חובה זאת לא פגה גם כאשר

עברה המשיבה להתגורר בנפרד בדירתה החדשה. בית המשפט הביא בחשבון את הוצאות אחזקת

הדירה החדשה בקובעו את שיעור דמי המזונות וכן שיוה לנגד עיניו את העובדה כי המשיבה

מתגוררת כעת בגפה, בעוד שבמועד פסק המזונות דרו עמה בתה והמערער. בקביעה זאת אין

מקום להתערב.

האם "עולה עימו" גם כשאינה "עימו"

13. בית המשפט מצא, כי "בדין העברי מרבית

הפוסקים בדעה, כי אשה זכאית לעלות ברמת החיים עם בעלה גם כשאינם גרים יחד, כשיטת

הרא"ש, לפיה: 'במאכל, משתה ותלבושים שהם לתענוג הגוף ולכבוד, עולה עימו אפילו

אינה אצלו'" בהדגישו כי אכן קיימת מחלוקת פוסקים "כשפירוד בני הזוג נובע

מנסיבות בלי שאחד הצדדים אשם בו" (עמ' 11 לפסק הדין). אולם מכיוון שמצא כי

המערער האשם בפירוד, הרי שהמשיבה זכאית למזונות לפי הכלל "עולה עימו ואינה

יורדת עימו".

בא כוח המערער השיג על תחולתו של העקרון במקרה

שבו דורשת האשה לאפשר לה "רמת חיים גבוהה", כאשר אינה עושה דבר, ולעומתה

בעלה "עובד קשה מבוקר עד ערב". גם טענה זאת יש לדחות ויפים לכך דברי בית

הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, שצוטטו בפסק הדין:

"כשיש

מרידה מצד הבעל בדיני וחיובי אישות וכלכלתה בנפרד היא תוצאה ממרדותו הרי בוודאי

שלא הפסידה עי"כ את זכותה לחיות לפי רמתו ועושרו הוא - - - וודאי וודאי

שזכותה וטענתה להיות ברמת חיים לפי יכולתו שרירה וקיימת - - -".

(תיק

מספר /533תשי"ז, פד"ר ב 113, 117).

חובת הריפוי

14. בית המשפט ציין שגם מקורו של חיוב זה הוא בדין האישי

ומכיוון שלא היתה מחלוקת שבעובדה על כך שהמשיבה זקוקה לטיפולי שיניים, חייב את

המערער בהוצאות אלה בסך של 23,600 ש"ח. כל טענותיו של המערער בעניין זה היו

דיוניות והתייחסו רק לקבילות הראיות עליהם הסתמך בית המשפט לצורך קביעת סכום

הטיפול. בטענות אלה אין ממש ודינן להידחות. בית המשפט המחוזי היה רשאי לשקול את

הראיות שהובאו לפניו ולקבוע את הממצאים שבעובדה. בכך אין מקום להתערב.

מזונות הבת

15. בית המשפט ציין כי בפסק המזונות נפסק סכום גלובלי עבור

המשיבה והבת, ומשבגרה הבת, סיימה את שירותה הצבאי ועזבה את בית אמה, אין המערער

חייב עוד במזונותיה. בית המשפט הוסיף שאינו רואה צורך לנכות חלק יחסי מסכום

המזונות, "שכן מדובר בשינוי מהותי שהתרחש אצל שני בני הזוג, ועל יסוד שינויים

אלה יש לקבוע את מזונות האשה. מה גם שקריטריונים לקביעת דמי מזונות לילדים שונים

מאלה להם זכאית האשה, וסביר להניח כי חלקה של הבת בדמי המזונות הגלובליים היה

זניח" (עמ' 12 לפסק הדין). גם בכך אין מקום להתערב.

שיעור המזונות שנפסק

16. בית המשפט שיוה לנגד עיניו את פסק המזונות לפיו

נפסקו מזונות למשיבה ולבת בסכום משוערך של 2,538 ש"ח, על בסיס השתכרות

משוערכת של המערער בסך 6,855 ש"ח לחודש. כן קבע שהמערער השתכר, ביום פסק

הדין, סך של 10,500 ש"ח לחודש ומצבו הכלכלי איתן. את הכנסת המשיבה העריך בסך

של כ575- ש"ח לחודש. כן לא התעלם בית המשפט מן העובדה שהמשיבה מתגוררת בגפה,

בעוד המערער מתגורר עם חברתו לחיים ושני ילדיהם, שעליו לזון אותם. כמו כן כלל

בסכום שפסק את הוצאות אחזקת דירת המשיבה. בסופו של חשבון מצא שסכום מזונות של

3,500 ש"ח, בתוספת הכנסתה של המשיבה, יעמיד אותה על אותה רמה שהיא זכאית לה

לאור הכנסותיו של המערער. לפיכך חייב אותו לשלם לה סך של 3,500 ש"ח לחודש,

מיום שהגישה את תביעתה שכנגד - 26.6.94.

אכן הסכום שנפסק הוא, לכאורה, על הצד הגבוה,

אבל לאור הגידול בהכנסותיו של המערער - שהגדלת סכום המזונות אינה משקפת אותו

במלואה - אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט בעניין זה.

סיכום

17. מצאנו שכל קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט

המחוזי - הן אלה שבעובדה והן אלה שבדין - עומדות על מכונן. לפיכך דין הערעור

להדחות.

לא אצא ידי חובתי אם לא אחזור ואזכיר כי

בראשיתו של הדיון סברנו שמסכת ארוכה ומייגעת זאת של התדיינויות בין בעלי הדין,

שנשאו זה לזו לפני למעלה משלושים וחמש שנים, מוטב לה שתסתיים מחוץ לכתלי בית

המשפט. לפיכך הפנינו את בעלי הדין למפשר (כבוד השופט (בדימ.) צ' א' טל). למרבה

הצער לא עלה בידיו לפשר ביניהם. אולי תסייע הערה זאת להביאם לדרכי נועם בעתיד.

בש"א 8033/96

18. ביום 7.11.96, חודשים מספר לאחר הגשת הערעור,

ביקש המערער להרשות לו להגיש שני מסמכים: החלטה