בג"ץ 4353/16 פלוני נ. משרד הביטחון וועדת המאוימים

השופט ס' ג'ובראן :

1.

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים כי יינתנו להם היתרי שהייה בישראל, משום שלטענתם נשקפת סכנה לחייהם אם יוחזרו לשטחי הרשות הפלסטינית.

2.

העותרים, תושבי אזור יהודה ושומרון, פנו לוועדת המאוימים ביום 11.4.2016, בבקשה כי יינתנו להם היתרי שהייה מכוח סעיף 3ג לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003. בפנייתם, ציינו העותרים כי הם נאלצו לעזוב את שטחי הרשות הפלסטינית (להלן: הרשות )

בשל חשד של תושבים מקומיים בדבר שיתוף פעולה בינם לבין מדינת ישראל, וכי נשקפת לחייהם סכנה מידית וממשית אם ישובו לשטחי הרשות. לביסוס טענתם, צירפו העותרים מכתב שהתקבל אצל העותר 1 ביום 4.2.2015, אשר זימן אותו לפגישה במשרדי המודיעין המסכל ברשות. עוד עמדו העותרים על כך שהעותר 1 קיבל בעבר היתרי שהייה בישראל.

3.

ביום 13.4.2016, ועדת המאוימים דחתה את פנייתם של העותרים על הסף. במכתב תשובה שנשלח מטעמה, ציינה הוועדה כי העותרים לא העלו בפנייתם טענות קונקרטיות ורלבנטיות בדבר מאוימות, וכי זימון לחקירה אינו מספיק כדי לבסס מאוימות מחמת שיתוף פעולה עם גורמי ביטחון ישראליים, המצדיקה מתן היתר שהייה. עוד הובהר בתגובת הוועדה כי היתרי השהייה שניתנו לעותר 1 בעבר ניתנו לו מכוח איחוד משפחות, בשל נישואיו באותו מועד לאזרחית ישראלית.

4.

מכאן העתירה שלפנינו. בעתירתם, העותרים שבים למעשה על טענותיהם בפנייתם לוועדת המאוימים. הם עומדים על כך שצפויה להם סכנה מוחשית באם יחזרו אל שטחי הרשות, ושבים ומפנים אל המכתב שקיבל העותר 1 מהמודיעין המסכל ואל היתרי השהייה בישראל שניתנו לו בעבר.

ביום 8.8.2016 הוגשה תגובת המשיבים, ובה הם ביקשו לדחות את העתירה על הסף. לגישת המשיבים, העותרים לא הציגו טענות קונקרטיות כלשהן לתמיכה בטענותיהם בדבר הסיכון הנשקף להם מחזרה לשטחי הרשות. לעמדת המשיבים, טענות העותרים הן כלליות, אינן מגובות בראיות כלשהן ואינן מקימות עילה להתערבות בהחלטתה של ועדת המאוימים לדחות את פניית העותרים על הסף.

5.

דין העתירה שלפנינו להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת ועדת המאוימים. כידוע, כאשר אדם פונה אל ועדת המאוימים בטענה כי נשקפת סכנה לחייו, עליו להציג נתונים המוכיחים זאת באופן סביר, ונטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו (ראו למשל: בג"ץ 4414/11 פלוני נ' ועדת המאוימים , פסקה י (7.7.2016)). בענייננו, טענות העותרים נטענו בעלמא, מבלי שהוצגו נתונים קונקרטיים כלשהם אשר יש בהם לבסס את טענות העותרים בדבר סכנה הנשקפת לחייהם – למעט המכתב שנשלח לעותר 1 מהמודיעין המסכל, ואשר לא ניתן ללמוד ממנו על סיכון כלשהו הנשקף לעותרים. אף לא הוברר בעתירה מהן הטענות המשפטיות אותן מעלים העותרים נגד החלטת הוועדה. כבר נפסק כי "ראשית חוכמה היא, בכל עניין המובא בפני בית-משפט, להניח תשתית עובדתית ולתמוך אותה בראיות. כך בכל עניין ובכל בית-משפט, וכך במיוחד בעתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק. שהרי בית-משפט זה אינו נוהג לשמוע עדים ולקבוע בעצמו את העובדות, אלא הוא מסתמך בעיקר על דברי הצדדים" (ראו: בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון , פ"ד נה(1) 625, פסקה 7 (1994). במקרה שלפנינו, החסרים העובדתיים והמשפטיים בעתירה הופכים את הדיון בה ללא ישים באופן שאינו מותיר מנוס מדחיית העתירה על הסף (ראו והשוו: בג"ץ 4512/16 יבורסקי נ' רשות האכיפה והגבייה , פסקה 2 (14.6.2016); בג"ץ 6731/12 שמיר נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 12 (18.6.2013)).

6.

סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.