בג"ץ 437/00סאלם אלקרינאוי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בבאר שבע (ת.פ. 7468/99), בגין חמישה אישומים, בהם מנויות בין השאר, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת רכבים או חלקים גנובים, זיוף סימני רכב, החזקת נכס החשוד כגנוב, מסירת הודעה כוזבת על עבירת פשע, ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבת רכב. עניינם של האישומים הוא בקשירת קשר בין העורר לבעלי רכבים שונים אשר היו מעונינים להונות את חברות הביטוח שלהם, קרי, למסור הודעות כוזבות על גניבת כלי הרכב ולקבל מן החברה את תמורת הרכב. העבירות בוצעו באופן שכלי הרכב נמסרו לעורר או לאדם מטעמו, סימני כלי הרכב זוייפו והרכבים הועברו לשטח האוטונומיה הפלסטינית, שם נמכרו. החשדות כנגד העורר מצביעים על שיטתיות ותחכום, כאשר בכל אחד מהמקרים היה מוסר את כלי הרכב לסוכנים, או עושה זאת באמצעות אחרים. זאת, מבלי שידע כי בשלב מסויים הושתלו שוטרים סמויים אשר נחזו לסוכנים.

ביום ה- 30.12.99 החליט בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג. טהר לב) לשחרר את העורר בחלופת מעצר בתנאים של מעצר בית מלא, הפקדת ערבון בסך של 20000 שקלים, חתימת ערבות אישית וערבות צד ג' בסכומים גבוהים, ניתוק קו הטלפון בביתו ואיסור על יציאתו מן הארץ. בית משפט השלום קבע בהחלטתו, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים השני, השלישי והרביעי, בניגוד לקביעתו לגבי האישום הראשון והחמישי. על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי, ובו נטען כי שגה בית משפט השלום במסקנותיו, באשר לאי קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים הראשון והחמישי, ובקביעתו כי על פי הפסיקה החלה במשפט הישראלי מתקיימת "הגנה מן הצדק" בנסיבות שנקבעו על ידו. עוד נטען באותו ערר כי שגה בית משפט השלום בקבעו שניתן לקטוע את עבריינותו של העורר שהרי הוכח כי העורר ביצע את העבירות באופן שיטתי תוך התארגנות, ועיסוקו זה הפך למקור פרנסה. על כן, שגה בית משפט השלום כאשר לא קבע את מסוכנותו של העורר לביטחון הציבור, מסוכנות המקימה עילת מעצר עד תום ההליכים.

בית משפט המחוזי (כב' השופט נ. הנדל) סקר את חומר הראיות והגיע למסקנה שראיות התביעה מבוססות על הודעות השותפים גלילי ויוסף חסן, ולא קבל את קביעת בית משפט השלום, לפיה, קיים פגם בסיסי באישום החמישי, וזאת מאחר שכלי הרכב לא זוהו, לא נתפסו ולא נבדקו, דבר שימנע מהמשיב להתגונן. בית המשפט המחוזי קבע שאין לקבל עמדה זו במסגרת של מתן החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. נקבע שקיים חומר ראיות לכאורה מספיק כדי לקשור את העורר לאשמות, כמו למשל עדותם של השותפים המתארים בהודעותיהם את סוגי כלי הרכב שהעבירו דרך המחסום, ואת העובדה שקבלו כספים בתמורה לכלי הרכב. בנוסף, קיימים פלטי שיחות טלפון המצביעים על הקשר בין העורר לבין השותפים.

בית המשפט המחוזי קבע שהעורר מעורב בכ14- מקרים של קשירת קשר לביצוע פשע. ריבוי המעשים, התחכום והתכנון מצביעים על כך שהעורר מהווה לכאורה סכנה לציבור בהיותו משוחרר.

עיינתי גם אני בחומר הראיות שהובא לרשותי, ונראה לי שאכן קיים חומר לכאורה מספיק לקשירת העורר למעשים, כמו גם לאישום החמישי. מסכים אני לדעתו של בית משפט המחוזי בענין זה.

המחלוקת שניטעה בין בית משפט השלום לבין בית משפט המחוזי לא היתה בשאלת חלופת המעצר בלבד, כי אם גם בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום החמישי אשר בו מדובר במספר רב של עבירות קשירת קשר. שחרורם של השותפים בערבות אינו יכול לעמוד לעורר כנימוק לשחרורו, מאחר שהם היוו חוליה מקשרת בלבד למטרת העברת כלי הרכב לאוטונומיה הפלסטינית, ואילו מעורבות העורר היתה מרכזית, שהרי הוא זה שגייס את השותפים והיה מעורב בכל השלבים.

לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה ששחרור העורר ממעצר בתנאים כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום, אין בו די למניעת המשך מעשיו של העורר, והליכתו בדרך שהפכה לשיטה ולמקור פרנסה. חומרת מעורבותו אינה דומה לחומרת מעורבותם של שותפיו, ועל כן אני סבור שלא ניתן להסתפק בחלופת מעצר ולשחררו.

הערר נדחה.