בג"ץ 4375/02 לזר דיין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, אשר עבד בחברת החשמל, הועסק גם בעבודות לילה, דבר שזיכה אותו בגמול כספי נאות. מי שהיה ממונה של המערער, יוסי פולסקי (להלן - "המתלונן") החליט בשלב מסוים להפסיק את שיבוצו של המערער בעבודות לילה עקב תלונות שהגיעו אליו, ובעקבות כך נכנס המערער באחד מימיו של חודש דצמבר 2000, למשרדו של המתלונן, ודרש ממנו, באיומים, לשוב ולשבץ אותו באותן עבודות. בעקבות כך זומן המערער לועדת המשמעת של החברה, וכחלוף יומיים, ב-28 בדצמבר 2000, הוא פרץ למשרדו של המתלונן, וממרחק קצר ירה לעברו 13 כדורים, אשר פגעו בפלג גופו התחתון. המתלונן נפצע קשה ואף נשקפה סכנה לחייו, וכתוצאה מכך הובהל לבית חולים, שם היה מאושפז במשך 6 ימים במחלקה לטיפול נמרץ. מחוות דעת רפואית עדכנית (נובמבר 2002) שהונחה בפנינו עולה, כי מצב בריאותו של המתלונן בכי רע, ודי אם נציין כי הוא סובל משיתוק ברגל שמאל ומתהלך עם סד על רגלו. בעקבות כך נקבעה למערער דרגת נכות גבוהה, אף כי לא ברור בשלב זה אם מדובר בנכות צמיתה.

בכתב האישום המקורי שהוגש לבית המשפט המחוזי, יוחסו למערער עבירות של איומים וניסיון לרצח, לפי סעיף 192 ו-305(1) של חוק העונשין. אולם במהלך הדיון בו הודה המערער כי הוא ירה לכיוון רגליו של המתלונן, נחלקו דעות השופטים בשאלת קיומה של הכוונה הפלילית לביצוע עבירה של ניסיון לרצח. שופטת המיעוט, סגן-הנשיא ש' סירוטה, סברה, שהמשיבה הוכיחה את כל רכיביה של עבירת ניסיון לרצח, בעוד ששופטי הרוב, כבוד השופטים א' טל וד"ר ע' בנימיני, קבעו כי לא שוכנעו במידה הנדרשת כי התקיימה במערער כוונה ורצון להמית את המתלונן. לפיכך, הורשע המערער פה-אחד בעבירה של איומים, וברוב דעות בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין.

גם בשאלת העונש נחלקו דעות השופטים, אף כי בסדר שונה. שופט המיעוט (א' טל) הציע לגזור למערער 12 שנות מאסר שמתוכן 10 שנים לריצוי בפועל, בעוד ששופטי הרוב גזרו לו 15 שנות מאסר, שמתוכן 13 שנים בפועל והיתרה על תנאי.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש. בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ח' אוחנה, טען כי הערכאה הראשונה לא נתנה משקל ראוי לנסיבות אשר קדמו לביצוען של העבירות. כמו כן הפנה בא-כוח המערער לעובדה ששולחו הנו ללא עבר פלילי, אדם נורמטיבי, ובעל משפחה. כן נטען כי מצב בריאותו של המערער לקוי, וכליאתו הממושכת עלולה לגרום להתדרדרות בתחום זה.

שקלנו את טענותיו של בא-כוח המערער בכובד ראש, אך לא סברנו כי הוכחה עילה להתערבותנו. המעשים בהם חטא שולחו, חומרתם מופלגת, ונראה שרק בדרך נס לא הסתיימו בתוצאה קשה פי כמה. המערער עשה שימוש בנשק חם כדי ל"יישב" סכסוך הנובע מיחסי עבודה, והתנהגות שכזו לא די להוקיע בכל פה, אלא חובה להגיב עליה גם בדרך של ענישה מחמירה, שאם לא כן היא תיהפך ללחם חוקינו. בית משפט, זה בפסיקה ארוכה ועקבית, קבע שבגין מעשים מסוג זה יש לשלול את חירותו של העבריין לתקופה ממושכת, ולפיכך, כאשר מדובר בפגיעה כה קשה ואנושה כמו הפגיעה בה עוסק ערעור זה, אנו סבורים שאין לגלות בעונש פן כלשהו של חומרה.

הערעור נדחה.