בג"ץ 4383/14 מחמוד עראר נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

עתירה בעניין החלטה שלא לאשר הגשת קובלנה פלילית.

2.

העותר, שהיה בתקופה הרלבנטית תלמיד תיכון, התלונן במשטרה כי מורה בבית ספרו תקף אותו. לאחר חקירה הוחלט לסגור את התיק בשל חוסר ראיות. בהמשך ביקש העותר מהמשיב אישור להגשת קובלנה פלילית כנגד המורה (כמצוות סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). הבקשה נדחתה, בנימוק שאין תשתית ראייתית לחשדות כנגד המורה. העותר הגיש בקשה נוספת לאישור הקובלנה, שאף היא נדחתה. בקשה לעיון מחדש – נדחתה גם היא. מכאן העתירה דנן, במסגרתה נטען כי ההחלטה שלא לאשר הגשת קובלנה נשענת על הערכת-חסר שגויה של חומר הראיות. המשיב, מצדו, מדגיש כי ההחלטה שלא לאשר קובלנה היא סבירה והתקבלה לאחר בדיקה חוזרת ונשנית של הראיות.

1.

סעיף 69 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי לא תוגש קובלנה על עובד המדינה בשל מעשה שעשה תוך מילוי תפקידו, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. תכלית הסעיף היא "להבטיח את קיומו של שירות ציבורי הגון ויעיל, ולאפשר לעובדי הציבור למלא את תפקידיהם על-פי מיטב יכולתם, ללא חשש מפני קובלנות פליליות העשויות להיות מוגשות נגדם באופן תדיר" (רע"פ 11011/02 נימרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נח(5) 769 (1.6.2004)). וכדברי המלומדת רות גביזון: "מי שפועל תחת 'חרב מתהפכת' של תביעות פליליות פוטנציאליות, או של תביעה פלילית ממשית, אינו יכול למלא את תפקידו כעובד מדינה" (רות גביזון שיקול דעת מנהלי באכיפת החוק 514 (1991); ראו גם בג"ץ 864/78 מזרחי נ' ראש עיריית ראשון לציון , פ"ד לג(2) 828 (1979); רע"פ 10857/08 אבו סוכון נ' מדינת ישראל

(20.8.2009)).

אין מחלוקת כי סעיף 69 חל על נסיבות התיק דנן, ומשכך נדרש אישורו של היועץ המשפטי לממשלה לשם הגשת הקובלנה - אישור שלא ניתן. החלטת המשיב התבססה, במידה רבה, על התרשמותו מחומר הראיות שנצבר בתיק. ברי כי דיוּת הראיות היא שיקול לגיטימי שעל המשיב לשקול בבואו להכריע האם לאשר הגשת קובלנה פלילית כנגד עובד מדינה, ולמעשה אף מצויה בליבת סמכויותיו של המשיב. נראה שאף העותר לא חולק על כך. בהתאם, ההחלטה שלא לאשר את הגשת הקובלנה התבססה על בחינה קפדנית – פעם אחר פעם - של חומר הראיות בתיק. יצוין, על קצה המזלג, כי חמישה תלמידים שנכחו בכיתה בעת האירוע הנטען העידו שהמורה לא הכה את העותר ואף לא נגע בו, וכן מסרו שכאשר יצא העותר מהכיתה – הוא נתקל בשולחן ונחבל. הסבר זה לחבלות על גופו של העותר נתמך בתיעוד הרפואי, ולמעשה זו הייתה גם גרסתו הראשונית של העותר עצמו (שהוחלפה בהמשך בגרסה לפיה המורה הכה אותו). לא מצאנו כי המסקנה אליה הגיע המשיב לאחר בחינת מכלול החומר חורגת ממתחם הסבירות, קל וחומר שלא במידה שעשויה הייתה אולי להצדיק ביקורת שיפוטית של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. יוער – ולא בשולי הדברים - כי העותר לא צירף את המורה כמשיב נוסף לעתירה, על אף שברי כי היא נוגעת לו במישרין ומן הדין היה לצרפו.

2.

לנוכח כל האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, העותר יישא בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪.