בג"ץ 4406/16 איגוד הבנקים בישראל נ. כנסת ישראל

עיינתי בכתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים לעניין הבקשה למתן צו ביניים. לאחר התלבטות, אני נעתר לבקשה.

אני מורה בזאת על צו ביניים כפי שהתבקש על ידי העותרת, לפיו: " עובדים בתאגידים בנקאיים ונושאי משרה בכירה בתאגידים אלה שיודיעו על התפטרות מעבודתם בתאגידים בתוך 45 ימים ממועד ההכרעה בעתירה או ביטול צו הביניים, לא יאבדו את זכאותם הנוכחית לקבל את מלוא הזכויות שהיו מגיעות להם בגין סיום יחסי עובד-מעביד או סיום כהונתם, אילו הסתיימו יחסים אלו במועד הגשת בקשה זו ".

מקבל אני את טענת העותרת כי אין מנוס ממתן צו הביניים בנקודת הזמן הנוכחית. קריאת החוק נושא העתירה על-פניו, אינה מאפשרת לעובדים לכלכל את צעדיהם נכון להיום . נוכח אי-הודאות והעמימות השוררים ביחס לכוונת המחוקק במספר נקודות משמעותיות בחוק, עובדים מסוימים במערכת הבנקאית עזבו את עבודתם, ואחרים שוקלים להתפטר מהתאגידים בהם הם עובדים מזה עשרות שנים. חלק מהעובדים נדרשים להגיש הודעות מוקדמות 90 ימים עובר למועד כניסת החוק לתוקף, קרי עד ליום 12.7.2016. אין מדובר בטענות בעלמא, כאשר החשש מפני התפטרות הוא ממשי, ומובע גם על-ידי אנשי המקצוע בשירות המדינה, בראשם המפקחת על הבנקים. במצב דברים זה, וכאשר צו הביניים המבוקש הוא צר ומצומצם ביותר , נוטה הכף בעינַי לטובת "הקפאת המצב" – במובן אשר התבקש על-ידי העותרת ואשר יאפשר לנהל את העתירה ללא שהסכנה מפני אובדן זכויות הוותק מרחפת מעל לראשם של העובדים הבכירים במערכת הבנקאית. יצוין כי ההצדקה להוצאת צו הביניים מתגברת על רקע השאלות העולות בעתירה, חלקן שאלות תקדימיות המתייחסות להסדרים שאינם מוכרים במדינות אחרות בעולם.

מוּדע אני לקושי שבמתן צו ביניים בנסיבות העניין. קושי זה הודגש בכישרון האופייני לבאי-כוח המשיבים – עו"ד אופק ועו"ד בליי – שהטיבו לחדד את מורכבות ההחלטה.

בין היתר נטען, כי נוכח מועד הדיון בעתירה (ה-27 ביולי 2016), אין הכרח להכריע בבקשה בעת הזו, בפרט כאשר לתאגידים יש אפשרות לקצר את תקופת ההודעה המוקדמת המחייבת את עובדיהם, וחלקם אף עשו כן. עוד נטען, כי ממילא ספק האם יש תוקף להוראות החוזיות הדורשות מעובדים להגיש הודעה מוקדמת 90 יום טרם התפטרות, נוכח חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, הנוקב בפרק זמן מחייב קצר יותר. אין לכחד כי מדובר בטענות כבדות משקל, אך הן אינן מטות את הכף לטובת דחיית הבקשה. בעיקרו של דבר, חוששני כי היעתרות לטענות אלה כמוה כמתן הוראה דה-פקטו לתאגידים הפיננסיים לפתוח חוזים והסכמי שכר, כאשר העובדים עצמם כלל לא ביקשו זאת, וכאשר הדבר עלול להציב את התאגידים בסיכון ממשי אם וכאשר תוגשנה הודעות התפטרות בפרק זמן קצר, באופן שלא יותיר די זמן להתארגן ולאייש מחדש את עמדות המפתח בשדרות הניהוליות. מהלך זה עלול להיות בעל השלכות דרמטיות ופוגעניות הרבה יותר מאשר מתן צו ביניים במתכונת המצומצמת שהתבקשה . גם קבלת הטענה כי אין תוקף להוראות החוזיות הנ"ל, מוקשית מאוד בעינַי. בלי לטעת מסמרות בשאלה העקרונית האם ניתן להתנות על הוראות חוק הודעה מוקדמת, הרי שקבלת הטענה בנסיבות המקרה משמעה למעשה כי הוראות חוזיות רבות הקיימות בחוזי בכירי העובדים במערכת הבנקאית כלל אינן ברות תוקף – כאשר ככל הידוע אף רגולטור רלבנטי לא קבע כך בעבר. טענה זו בעייתית ביותר גם במישור המהותי, שכן נדמה כי קיימות הצדקות ממשיות לדרישה לתקופת הודעה מוקדמת ארוכה כאשר מדובר בעובדים בכירים אשר עזיבתם הפתאומית עלולה לזעזע גופים המנהלים כספי ציבור מהסוג בו עסקינן.

נוכח האמור – הבקשה מתקבלת.

ניתן צו ביניים, כמבוקש וכמפורט לעיל.