בג"ץ 4407/21 יוסף נדב לוי נ. משטרת ישראל

השופט א' שטיין:

1.

במוקד העתירה דכאן ניצב עררו של העותר נגד החלטת המשיבה 1 לסגור את תיק החקירה בפל"א 58621/2021, שעניינו בתלונת העותר נגד המשיבה 3 (להלן: השוטרת ). בעתירתו מבקש העותר מעמנו כי נחייב את המשיבים 2-1 לדון ולהכריע בעררו.

2.

כעולה מהעתירה, ביום 14.12.2020 הבחין העותר בשוטרת כשהיא "מעשנת סיגריה ברחוב, וללא עטיית מסיכה המכסה את פיה ואת אפה" (ראו: סעיף 9 לעתירה). בהמשך לכך, ביום 12.1.2021, הגיש העותר תלונה במשטרה נגד התנהלותה של השוטרת, אשר לטענתו היתה מנוגדת לחובה שהיתה קבועה באותה העת בצו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), התש"ף-2020. במסגרת תלונתו ציין העותר כי מספר ימים לפני שהגיש את תלונתו נתנה לו השוטרת דו"ח (אשר בוטל בהמשך) בגין אי-עטיית מסיכה.

3.

תלונתו של העותר נבחנה על ידי גורמים שונים אצל המשיבה 1, וביום 22.2.2021 הוחלט על סגירת התיק. במסגרת זו נמסר לעותר כי תלונתו הועברה להמשך טיפול במחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש ) – הגוף המוסמך לדון בתלונות נגד שוטרים. ביום 30.3.2021, הגיש העותר ערר על ההחלטה זו. עד לעת הזאת לא התקבלה החלטה פורמלית בערר זה.

4.

אי-לכך פנה העותר לגורמים רבים אחרים, בהם המחלקה המשפטית של המשטרה והמחלקה לפניות הציבור. גם גורמים אלו שבו לפניו על הטענה לפיה היה עליו להגיש את תלונתו למח"ש.

5.

לאור המתואר, ביום 22.6.2021 הגיש העותר את עתירתו הנוכחית.

6.

בעתירה זו מדגיש העותר כי משטרת ישראל – ולא מח"ש – היא הגוף שמוסמך לבחון את תלונתו. בתוך כך, מוסיף העותר כי לא היה מקום להחליט על אי-טיפול בערר שהוגש מטעמו. עוד הוא מדגיש כי החלטה זו התקבלה על ידי אותו גורם שקיבל את ההחלטה על סגירת תיק החקירה – דבר המעיד על פגמים חמורים בהתנהלות המשיבה 1, אשר מחייבים את התערבותנו.

7.

כעולה מתגובת המשיבים, ביום 4.7.2021, קיבל העותר את התייחסותה של מח"ש לתלונתו. במסגרת זו הודגש כי מח"ש איננה הגורם המוסמך לחקור את תלונתו של העותר; ואולם, משזו הגיעה לידיה, הוחלט על המשך טיפול בה בדרך של העברתה ליחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל. בתוך כך נמסר לעותר כי יש ביכולתו להגיש ערר על החלטה זו תוך זמן קצוב. עוד נמסר בתגובת המשיבים כי ביום 8.8.2021 ניתן לעותר מענה מאת קצין תלונות הציבור במג"ב, וזאת לאחר שהתברר כי השוטרת הינה חיילת

בשירות חובה במג"ב. מתגובה זו עולה כי תלונתו של העותר התבררה ונמצאה מוצדקת בחלקה: בעוד שנקבע כי התנהלותה של השוטרת אינה מהווה עבירה פלילית בהעדר חובה לעטות מסיכה בנסיבות העניין, נמצא כי יש מקום לטפל בהתבטאויותיה כלפי העותר במישור המשמעתי. גם ביחס להחלטה זו ניתנה לעותר אפשרות לערור בתוך פרק-זמן קצוב.

8.

בתוך כך, טענו המשיבים כי יש לדחות על הסף את העתירה דכאן בשל קיומו של סעד חלופי: הגשת ערר לגורם המוסמך על פי דין ומיצוי ההליך המינהלי בעניין התלונה.

9.

לאחר קבלת תגובת המשיבים, אפשרתי לעותר לשוב ולבחון האם הוא עודנו עומד על עתירתו. העותר השיב על כך בחיוב וחזר על דרישתו כי נחייב את המשיבים להכריע בערר שהגיש.

10.

לאחר עיון בכתובים, נחה דעתי כי העתירה דכאן אכן מיצתה את עצמה, כטענת המשיבים, וכי דינה להימחק.

11.

רצונו של העותר כי תלונתו תיבחן על ידי הגורמים הרלבנטיים אצל המשיבה 1 נענה מעל ומעבר למצופה: תלונתו נבחנה על ידי שורה ארוכה של גורמים אשר הכריעו פה-אחד כי תלונתו ביחס לשוטרת איננה מוצדקת לגופה – זאת, מאחר שמעשיה המתוארים לעיל אינם מגיעים כדי עבירה פלילית, קל וחומר, עבירה פלילית שביחס אליה יש לציבור עניין משמעותי. בתוך כך, זכתה תלונתו של העותר לטיפול ראוי שאף הוביל לנקיטת צעדים משמעתיים נגד השוטרת. ברי הוא, אפוא, כי תלונתו של העותר והערר שהלה הגיש זכו להתייחסות עניינית וממצה, ועוד עומדת לו האפשרות להשיג על ההחלטה שנתקבלה, כמצוין בתגובת המשיבים 2-1. משכך הוא, עתירתו מתייתרת וזכויותיו באשר לעתיד שמורות לו.

12.

העתירה נמחקת בזאת. העותר ישלם לאוצר המדינה הוצאות מופחתות בסך של 1,000 ש"ח.