בג"ץ 4467/07 ניסים סבן נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופט א' א' לוי :

1.

על העותר הוטל קנס מינהלי קצוב בסכום של 60,000 ש"ח, בהתאם לסעיף 8(א) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: "החוק"). זאת, בין היתר, בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין ובלא חוזה עבודה בכתב, בניגוד לאמור בסעיפים 2(א), 1ג ו-2(ב)(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991. בתוך מסגרת 30 הימים שמקנה לו החוק לצורך ערעור על הקנס והגשתה של בקשה להישפט, פנה העותר למשיבה 2 בבקשה להמציא לעיונו את חומר החקירה. בחלוף 45 ימים הודיעה המשיבה לעותר כי בקשתו נדחתה. בקשה נוספת מטעמו לעיין בחומר החקירה, כמו גם בקשה לביטול הודעת הקנס, נדחו מן הטעם שחלף המועד הנקוב בחוק, ובהעדר עילה המצדיקה שיהוי זה.

2.

שמונה חודשים תמימים חלפו מאז נדחו הבקשות, בטרם פנה העותר לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בבקשה להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט. בבקשתו טען כי השיהוי בהגשת הבקשה מקורו בהתנהלותה הלקויה של המשיבה בטיפול בעתירתו לעיון בחומר החקירה, ולכך יש להוסיף מחלה בה לקה הוא באותה עת. בית-הדין האזורי דחה את הבקשה, תוך שהדגיש כי הארכת המועד להגשת בקשה להישפט מחייבת טעם מיוחד. נקבע, כי טעם שכזה יוכר רק כאשר האיחור בהגשת הבקשה נובע מנסיבות שאינן בשליטת המבקש, ולאחר שהוכיח שקידה ראויה לעמוד במועד שנקבע בחיקוק, וכאלו לא נמצאו לבית-הדין. נוכח השיהוי הכבד בפנייה אליו, אף לא ראה בית-הדין האזורי מקום להידרש לטענת העותר כי איחר את המועד לערער על הקנס בשל סירוב המשיבה להיעתר לבקשה לגילוי חומר החקירה. לבסוף, קבע בית-הדין האזורי כי אין לראות טעם מיוחד במחלתו של העותר, שלא סיפק נתונים באשר למשך המחלה, ומכל מקום נראה כי זו חלפה זמן רב בטרם הוגשה בקשתו להארכת מועד.

3.

על החלטתו של בית-הדין האזורי ערער העותר לפני בית-הדין הארצי לעבודה. בערעורו חזר על הטענות עליהן הסתמך בבית-הדין האזורי, ולהן הוסיף את הטענה כי חוסר האפשרות להתגונן כנגד האישום של העסקת עובדים זרים שלא כדין, היא כשלעצמה "טעם מיוחד" להיענות לבקשתו להארכת מועד. בית-הדין הארצי דחה את הערעור, לאחר שלא מצא בסיס לשנות מפסק-דינו של בית-הדין האזורי. ערכאת הערעור שבה והדגישה, כי העותר הגיש את הבקשה להארכת המועד בשיהוי ניכר, ומבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת.

4.

העותר, הממאן להשלים עם תוצאה זו, הגיש עתירה זו שבפנינו בה מבקש הוא כי נורה על ביטולו של פסק-הדין. לטענתו, באופן התנהלותה של המשיבה ביחס לבקשתו לגילוי חומר החקירה, נפל פגם מהותי אשר שלל ממנו את היכולת לכלכל את צעדיו בזמן שהוקצב לו בחוק. העותר קובל על שבפסק-דינו קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי "אינטרס הנוחות הפרוצדורלית" גובר על זכותו המהותית של האזרח.

5.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית-משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיו של בית-הדין הארצי לעבודה. הוא יתערב בהן אך במקרים חריגים בהם מתגלית טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673, 693). העתירה שלפנינו אינה מגלה טעות מעין זו, ואין האמור בה אלא טענות פרטניות אשר נבחנו לפנַי ולפנים בשתי הערכאות הקודמות, שאין בית-משפט זה יושב כדרגת ערעור שנייה על הכרעותיהן. יתרה מכך, אין בכל טענותיו של העותר כדי להסביר כיצד זה לא נקט כל הליך כדי לסלק את הפגם המהותי, שלטענתו נפל בטיפול בבקשתו לגילוי חומר החקירה, ובפרט מדוע לא הקדים ופנה לבית-הדין האזורי בבקשה להארכת מועד מייד לאחר שסורבה בקשת הגילוי.

6.

היות שכך, לא ראינו מה עילה היא להתערבות בהכרעתן של ערכאות העבודה, ואנו דוחים את העתירה על הסף.