בג"ץ 4548/02 שלום דחבש נ. מדינת ישראל

1.זו בקשה לקיומו של משפט חוזר. המבקש, מר שלום דחבש, הנו בעל עסק לעיבוד בשר הנמצא ברחוב פדויים, שכונת כרם התימנים, בתל-אביב. על שטח זה חלה תוכנית בניין עיר מפורטת מס' 2510, לפיה מיועד האזור לבנייה למגורים. חרף זאת, קיבל המבקש רישיון לעסקו, וזה חודש מפעם לפעם לאחר שאושר על ידי רשות התכנון במסגרת היתר מיוחד לשימוש חורג.

בכותרתו של רישיון העסק שהוצא למבקש בתאריך 30.3.93, אמנם נאמר כי הרישיון ניתן לצמיתות, אך למעשה הוגבל עד לתאריך 31.12.94, הוא המועד שבו פג ההיתר לשימוש חורג שניתן למבקש על ידי רשויות התכנון. בסעיף 6 לרשיון נקבע כי "השימוש החורג הוארך לתקופה של שנתיים לשם חיסול". בתאריך 2.5.95, נשלח למבקש מכתב מטעם מנהל אגף רישוי עסקים בעיריית תל-אביב, בו נאמר כי וועדות התכנון סירבו לחדש את ההיתר לשימוש חורג מטעמי תכנון, ולפיכך תוקפו של רישיון העסק בטל.

בתאריך 21.8.95, הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב כתב אישום נגד המבקש, המייחס לו עבירה של ניהול עסק ללא רשיון בניגוד לסעיפים 4, 14, ו - 15 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968. בתאריך 31.08.95 נערכה פגישה בין המבקש ובא כוחו לבין מנהל האגף לרישוי עסקים בעריית תל-אביב-יפו, במהלכה הובהר למבקש מצבו המשפטי, והומלץ לו "להגיש ערעור ולבקש דיון חוזר, אם כי הסיכוי קטן" (כלשון הסיכום של אותה פגישה).

ההליכים בערכאות השונות

2.ברור משפטו של המבקש נדחה מפעם לפעם על מנת לאפשר לו למצות את ההליכים לקבלתו של רישיון עסק. לשם כך פנה המבקש לוועדה המקומית לתכנון ובניה, וחזר וביקש היתר לשימוש חורג, אך בקשתו נדחתה. בהמשך הוא עתר לבית משפט זה (בג"ץ 3292/96), ובהמלצת בית המשפט, הסכימו המשיבות לאפשר למבקש להגיש בקשה נוספת לוועדה המקומית לקבלת היתר, תוך הבעת משאלה שהוועדה תשקול את הבקשה בלב פתוח ובנפש חפצה. גם בדיון המחודש נמנעה הוועדה המקומית מלהעניק למבקש את ההיתר המיוחל, וערר שהוגש לוועדה המחוזית, נדחה אף הוא. בעקבות כך הגיש המבקש עתירה מנהלית, בה דן בית המשפט בהרחבה, אך בסופו של יום, ולאחר שיצא לביקור במקום בו נמצא העסק, החליט לדחות את העתירה לאור מסקנתו לפיה לא טעו רשויות התכנון בסירובן להעניק היתר לשימוש חורג, ובלשון פסק הדין (ראו עמ' 24):

"... לא שוכנענו כי שלטונות התכנון טעו, או כי העותר הופלה לרעה. הודע לעותר מבעוד מועד כי לאור שיקום השכונה הוא לא יוכל להפעיל את עסקו במקום, וניתנה לו ארכה סבירה לתכנן את פעילותו בהתאם... שיקום השכונה הוא אינטרס ציבורי של ממש, ובמידה ושלטונות התכנון העדיפו את השיקול הציבורי על פני האינטרס של היחיד, הרי אין לנו אפשרות להתערב".

3.בתאריך 21.10.99 התקיים דיון בעניינו של המבקש בבית משפט לעניינים מקומיים. באותה ישיבה הודיע בא-כוח המבקש לבית המשפט, כי שולחו נכשל בכל ההליכים שנקט כדי להשיג רישיון עסק, ובלשונו, בעמ' 15 לפרוטוקול:

"היינו בערכאות רבות כולל עליון ובית משפט מנהלי. עברנו את כל השלבים. המצב הנוכחי הוא שלא הצלחנו לקבל את הרשיון. העירייה פתחה בכרם התימנים אזור שיקום".

באותה ישיבה , ובמסגרת הסכם טיעון, הודה המבקש בעובדותיו של כתב האישום, הורשע, ובית המשפט גזר לו קנס, וכן חייבו להפסיק את העיסוק באותו עסק. ביצועו של צו זה נדחה ל-24 חודשים.

הבקשה למשפט חוזר

3.כאמור, עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, ובקשתו נסמכת בעיקר על הטענה לפיה נודעו לו לאחרונה עובדות חדשות העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. לגרסתו, העירייה ביטלה את הרישיון מבלי שקיימה את חובת ההתייעצות החלה עליה מכוח סעיף 7ג(ב) לחוק רישוי עסקים, ולא נתנה לו את הזכות להשמיע את טענותיו, כמתחייב מכוח סעיף 7ג(ג) לחוק. את טענותיו תמך המבקש בשני פסקי דין שניתנו בבית המשפט לעניינים מקומיים (ת.פ. 25011918/7 מפי כבוד השופטת נ' רביב; ות.פ. 20008757 מפי כבוד השופטת י' אחימן), בהם זיכה בית המשפט את הנאשמים תוך שהוא קובע כי אי קיום כללי הצדק הטבעי על ידי המשיבה, יש בו להביא לביטול ההחלטה בדבר ביטול רישיון עסק. המבקש טוען כי תוצאה זו נכונה גם בעניינו, ומכאן טענתו לפיה רישיון העסק אשר ניתן לו תוקפו שריר וקיים, ועל כן כל החלטות הרשות בעניינו בטלות.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

4.היועץ המשפטי לממשלה (להלן "המשיב"), בחוות הדעת מטעמו אשר הוגשה בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר) התשי"ז-1957, סבור כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר. על פי השקפתו, הובהר למבקש היטב כי הרשיון שניתן לו בשעתו הנו מוגבל בזמן, ולפיכך, משפג תוקפו של ההיתר לשימוש חורג, פקע עמו גם תוקפו של רישיון העסק, ולפיכך אין מדובר ברישיון שבוטל, לו יועדו ההליכים הקבועים בסעיף 7ג לחוק רישוי עסקים. מכאן שהמבקש היה מודע לכל אלה בעת שהוגש נגדו כתב האישום לבית המשפט לעניינים מקומיים, אך מטעמים השמורים עמו בחר לוותר על תקיפת החלטתה של הרשות המנהלית, והעדיף להודות בעובדותיו של כתב האישום. בנוסף, נמנע המבקש מלערער על פסק הדין המרשיע, ולכן ניסיונו להחזיר את הגלגל לאחור, בלתי אפשרי וגם אינו ראוי.

המשיב הוסיף וטען, כי טענותיו של המבקש בדבר אי-קיומם של הליך התייעצות ושימוע, אין להם על מה לסמוך, הואיל ולמבקש ניתנה התראה על החלטת הרשות ובקשותיו נשמעו בכל גוף אפשרי, ומכך מתחייב כי בעניינו התקיים הליך השימוע, הלכה למעשה.

לבסוף טוען המשיב, כי פסקי הדין אליהם הפנה בא-כוח המבקש אינם יכולים לסייע בידו בבקשתו למשפט חוזר, מאחר וכוחם יפה לעובדות אשר נדונו באותם תיקים, ואין להם ערך מנחה או תקדימי. זאת ועוד, המבקש עתר בעבר בעניין זה לבית המשפט המחוזי (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים), ובית המשפט דחה את טענותיו ככל שהן נוגעות לתוקף רשיונו, והכרעתו של בית המשפט המחוזי גוברת על זו של בית המשפט לעניינים מקומיים.

דיון

5.לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובתגובתו של המשיב לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), הקובע :

(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

כבר נפסק לא אחת, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת, והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1) 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1), 433; (מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל, פד"י נו(3), 354).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241).

6.הטענות אותן מעלה המבקש בבקשתו למשפט חוזר אינן מקימות, ולו בדוחק, אף אחת מן העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. בקשה זו נסמכת בעיקר על הטענה בדבר קיומן של ראיות אשר יש בהן לשנות את תוצאות המשפט לטובתו (סע' 31(א)(2) לחוק). לגרסת המבקש הופרו בעניינו כללי הצדק הטבעי עקב אי-קיומו של הליך שימוע, ואי-קיומה של התייעצות על ידי רשות הרישוי, כדרישת סעיף 7ג(ב) ו-(ג) לחוק רישוי עסקים. אין בידי לקבל טיעון זה ולהלן אבהיר את דברי:

א.הצו מכוחו נדרש המבקש להפסיק את העיסוק בעסקו, ניתן בתיק פלילי בו לא הוכרע הדין לאחר שמיעתן של ראיות ובעקבות כפירתו של המבקש בעובדות, אלא כתוצאה מהודאתו במסגרת הסכם טיעון שמשמעותה אחת, לאמור, הוא-עצמו אישר כי ניהל את עסקו מבלי שהיה בידיו רישיון לפי חוק רישוי עסקים. וכאן ראוי להדגיש, כי בעת בירור משפטו לא התייצב המבקש בבית המשפט בגפו, אלא עם פרקליטו, ועל כן מותר להניח כי שניהם בחנו לקראת הדיון את כל דרכי ההגנה האפשריות, ובכללן כשלים בפעולתה של הרשות המנהלית. והרי העובדות שלטענת המבקש נודעו לו "לאחרונה", הן מסוג העניינים שניתן היה לבררם ללא קושי, במיוחד את שלילתה של זכות הטיעון, שהרי את העניין הזה הוא היה אמור להכיר טוב יותר מכל אדם אחר. לענייננו חשוב, שאם היה טורח המבקש לטעון את טענותיו, אפשר שהתביעה היתה נערכת כדי לסתור אותן, ומשלא עשה זאת נדמה כי אין לו אלא להלין על עצמו.

ב.ההליך הפלילי בעניינו של המבקש לא היה תחילתו של מאבקו המשפטי, אלא סופו, וקדמו לו הליכים נוספים, וביניהם עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בשנת 1996 (בג"צ 3292/96). בעתירה זו טען המבקש (ראו סעיף 5.2) כי "המשיבות לא שמרו כלל על 'כללי הצדק הטבעי' בדיונים" בעניינו, ובסעיף 5.1 התייחס גם ל"זכות השימוע" (אף שנראה כי הדברים נאמרו בזיקה לדיון בפני רשויות התכנון), ובלשונו: "... כאשר המשיבות נתנו רישיון לצמיתות לעותרים וכמו כן האריכו את השימוש החורג במקרקעין נשוא העסק באופן אוטומטי משך שנים רבות היה עליהם לזמן את העותרים לישיבות שדנו בעניינם ואשר כתוצאה מהן לא הוארך השימוש 'החורג' עבור העותרים". מכאן, שלא זו בלבד שהמבקש היה ער למה שנראה בעיניו כאי-הקפדה על קיומם של כללי הצדק הטבעי, אלא שהוא אף טרח להביאם להכרעה בפני בית המשפט. דא עקא, תוצאות הדיון באותה עתירה מלמדות כי לא נמצא פסול שבדין בהחלטות הרשות המנהלית. ההזדמנות הנוספת בה נבחנה פעולתה של הרשות המנהלית, היתה בעתירה שהגיש העותר בשנת 1997 לבית המשפט לעניינים מנהליים (ע"מ 31/97), וגם שם לא נמצא המבקש ראוי לסעד.

ג.הטענה בדבר "זכות השימוע" היא מוזרה אם לא לומר משוללת יסוד, הואיל ובין המבקש לרשות המנהלית התקיים דו-שיח אשר נמשך שנים, ובמהלכו ניתנו לו יותר מאשר הזדמנות אחת כדי לטעון את טענותיו. דוגמה להזדמנות מסוג זה היא פגישתם של המבקש ובא-כוחו עם מנהל האגף לרישוי עסקים מיום 31.8.95, שבסופה טרח זה האחרון אף ל"להמליץ" באוזניהם של בני-שיחו להגיש ערעור ולבקש דיון חוזר ברשות התכנון. זאת ועוד, אף שכתב האישום נגד המבקש הוגש בשנת 1995, המשפט עצמו הוכרע רק בחודש אוקטובר 1999 , וסיבתו של השיהוי היתה אחת – לאפשר למבקש למצות את זכויותיו על פי דין. ולא למותר להוסיף, כי במסגרת גזר הדין נדחה ביצועו של הצו בדבר הפסקת העיסוק לשנתיים נוספות (ובסך הכל 6 שנים מאז הוגש כתב האישום). לאור כל אלה, תמוהה בעיני, אם לא למעלה מכך, העובדה שרק בשנת 2002 "גילה" המבקש כי רשות הרישוי לא קיימה את חובת ההתייעצות, ו"נזכר" כי נשללה ממנו זכות הטיעון.

ד.נראה אפוא, כי במסווה של ראיות או עובדות חדשות, טוען המבקש למעשה טענות משפטיות בהן היה יכול לעשות שימוש במשפטו, אך הוא בחר לזנוח אותן. והרי קיומו של משפט חוזר לא נועד כדי לאפשר לנאשם לעשות שימוש בדרכי הגנה אחרות, חלופיות, לאחר שאלו בהן נקט בשעתו נכשלו (ראו מ"ח 6688/95,

אלי לנדאו נ' מדינת ישראל , פד"י מט(4), 181; מ"ח 5419/02, יחזקאל אלישיב נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

ה.מעבר לדרוש אוסיף, כי בטענות המבקש אין ממש גם לגופן. כאמור, רשיון העסק שניתן לו היה מותנה מלכתחילה בקבלת היתר לשימוש חורג, ומשתוקפו של זה פג, פקע עמו גם תוקפו של רשיון העסק. ודוק: התנאי בסעיף 1 לרשיון הוא תנאי מפקיע, ובלשון המקור: "השימוש במקום הנ"ל לצרכי ניהול העסק אושר על ידי רשות התכנון המוסמכת כשימוש חורג עד 31.12.94. תשומת לבך מופנית לכך שבתום תקופה זו בטל הרשיון לעסקך במידה ולא יוארך האישור לשימוש חורג". למקרה זה יפים דבריו של כב' השופט זמיר בע"פ 2388/97, כהן מאיר נ' מדינת ישראל , פד"י נב(1), 822, 835-836:

" כיצד, אם כן, לסווג את התנאי ברשיון שניתן למערער, לפיו הרשיון יבוטל אם לא יוארך ההיתר לשימוש חורג שניתן למסגרייה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה? נראה לי כי סיווגו של תנאי מסוג זה לכאן או לכאן תלוי בנסיבות המקרה. בנסיבות מסוימות אפשר שהוא ייחשב תנאי מפקיע. כך, למשל, אפשר שהוא ייחשב תנאי מפקיע כאשר ההיתר לשימוש חורג ניתן לתקופה קצובה וקצרה, כשברור כי ההיתר לא יוארך, והתנאי קובע במפורש כי הרשיון יפקע (או יבוא לידי גמר) בתום אותה תקופה."

התוצאה המתבקשת מכל אלה היא, שהמקרה הנוכחי אינו נכנס לגדרו של סעיף 7ג לחוק רישוי עסקים, ולפיכך גם אותם "פגמים" (בהנחה שזו ההגדרה הראויה להם) עליהם ביסס המבקש את בקשתו, אין בהם כדי לזכותו בסעד.

לנוכח כל האמור, מסקנתי היא שלא הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.