רע"פ 4561/99 מישל אילת הסעות בע"מ נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות לערער זו מעוררת את שאלת פרשנותה של תקנה 168 לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-. וזו לשון התקנה:

"168. (א) - הנוהג רכב ציבורי, אוטובוס פרטי, או רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עולה על 6,000 ק"ג, והנוהג רכב מנועי מסוג אחר, המסיע או המורשה על פי רישיון או היתר להסיע אחד עשר אנשים או יותר בנוסף על הנהג -

(1) לא יתחיל את יום עבודתו בנהיגה אלא אחרי מנוחה שמחוץ לעבודה במשך 7 שעות רצופות לפחות;

(2) לא ינהג בו יותר מ12- שעות בכל תקופה של 24 שעות ולא יותר מ68- שעות בכל תקופה של 7 ימים;

(3) יפסיק נהיגתו לחצי שעה לפחות במשך כל תקופת נהיגה של 4 שעות רצופות כאמור בתקנת משנה (ג), למעט ההפסקות לפי תקנת משנה זו;

(4) לא ינהג יותר מ9- שעות אלא אם הפסיק את נהיגתו לשעה לפחות, אחרי נהיגה במשך 6 שעות רצופות, אך לא יאוחר מאשר אחרי נהיגה במשך 8 שעות ו30- דקות רצופות.

(5) יימצא במנוחה שמחוץ לעבודה לפחות במשך 25 שעות רצופות (להלן בתקנה זו - יום מנוחה), בכל תקופה של 8 ימים....;

(ב) מי שבידו השליטה על רכב מנועי מהסוגים המפורטים בתקנות משנה (א), או על הנוהג רכב מנועי כאמור, לא יניח לנוהג לנהוג אלא בהתאם להוראות תקנה זו.

(ג) בתקנה זו "נהיגה" - נהיגה בפועל, עבודה אחרת הקשורה ברכב מנועי, או בטיפול במטען המובל עליו ובטעינתו, סידורו או פריקתו של מטען כאמור או טיפול בנוסעים המוסעים ברכב, לרבות ההפסקות לפי פיסקאות (3) ו-(4) לתקנת משנה (א) והמתנה או הפסקה הכרוכה בפעולות האמורות במישרין או בעקיפין".

2.המבקשת היא חברה בעלת אוטובוסים המוליכים נוסעים לטיולים. המבקש הוא אחד הנהגים של אחד האוטובוסים. הוא נהג באוטובוס שהוביל נוסעים לטיול; במסגרת הנהיגה חלו הפסקות או שהנהג המתין לנוסעים שעזבו את האוטובוס והלכו לטייל, כשמשך ההפסקה או ההמתנה, עלה על התקופה הנזכרת בתקנה 168(א)(3) ו-(4) הנ"ל.

השאלה שהועלתה לפני בית משפט השלום, שלפניו הובאו המבקשים לדין, ולפני בית המשפט המחוזי בערעור הייתה אם יש לראות את נהג האוטובוס כמי שנהג יותר מ12- שעות בתקופה של 24 שעות כאמור באותה תקנה.

הערכאות שקדמו לנו השיבו על שאלה זו בחיוב ולפיכך הן הרשיעו את המבקשים שלפנינו בביצוע עבירה על התקנה הנ"ל.

לפנינו בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שבהסכמת המדינה ראינו אותה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

3.אין ספק בדבר שהגדרת "נהיגה" בתקנה 168(ג) איננה ההגדרה הטבעית של "נהיגה", ויש לתת לאמור בה, משמעות מרחיבה; עם זאת אין לתת לפסקה (ג) הנ"ל משמעות רחבה מכפי שנכתב בה. אם בוחנים את התקנה האמורה ומפרקים אותה ליסודותיה הרי שהדיבור "נהיגה" כולל את היסודות הבאים:

א. נהיגה בפועל;

ב.עבודה אחרת הקשורה ברכב מנועי;

ג.עבודה אחרת הקשורה בטיפול במטען המובל עליו;

ד.עבודה אחרת הקשורה בטעינתו של מטען המובל עליו;

ה.כאמור לעיל, עבודה אחרת הכרוכה בסידורו ופריקתו של מטען כאמור;

ו.טיפול בנוסעים המוסעים ברכב;

ז.המתנה "הכרוכה בפעולות האמורות במישרין או בעקיפין";

ח.הפסקה "הכרוכה בפעולות האמורות במישרין או בעקיפין".

המחלוקת בין בעלי הדין סבה אך לעניין הסיפא של פסקה (ג). אין ספק בדבר שנהג אוטובוס שנוסעיו עזבוהו ויצאו לטיול למשך פרק זמן ארוך ממתין לנוסעיו או מפסיק את פעולת הנהיגה, ואילו בכך הסתיים נוסחה של פסקה (ג) היו רואים בהמתנה או בהפסקה האמורים "נהיגה" במשמעות הפסקה האמורה; דא עקא, שנוסח התקנה אינו מסתפק ב"המתנה" או "הפסקה", אלא מדבר על "המתנה" "הפסקה" הכרוכה ב"פעולות האמורות" ועדיין אין אנו מגיעים לשאלה אם מדובר ב"פעולות האמורות" במישרין או בעקיפין. ה"פעולות האמורות" הנזכרות בסיפא של פסקה (ג) הן ממש אותם היסודות שאותם הזכרנו לעיל כאשר פרקנו את פסקה (ג) ליסודותיה והנסיבות שהוכחו במקרה שלפנינו אינן ניתנות להתפרש ש"ההמתנה" או "ההפסקה" כרוכות בפעולות כאלה.

נמצא, איפוא, שעניינם של המערערים לא בא בגדר הנוסח המילולי של התקנה ולפיכך - כך נראה לנו - לא היה מקום להרשיעם בערכאות שקדמו לנו.

4.השאלה אם ראוי לנסח תקנה אחרת שתכלול בגדר עבירה מן הסוג הנדון גם מקרה כמו המקרה הנוכחי עניין הוא לרשויות לענות בו ומן החומר שלפנינו עולה שאומנם עלה מלפניהם הרעיון להחליף את הגדרת "נהיגה" בהגדרה אחרת. בין אם כך, בין אם כך, אנו סבורים שמן הראוי הוא לנסח את התקנה בצורה יותר ברורה כדי להסיר מכשול מפני הנוהגים באוטובוסים ובכלי רכב כבדים אחרים.

מהטעמים האמורים נראה לנו שדין הערעור להתקבל ואנו מקבלים אותו. הרשעתם של המבקשים מתבטלת ואנו מזכים אותם מן העבירות בהן הורשעו.