בג"ץ 4595/11 טל יגרמן נ. מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב

השופט א' גרוניס:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיבה לנמק מדוע לא תסכים להפנות לגישור את ההליך הפלילי המתנהל נגד העותר.

2.

מהעתירה עולות העובדות הבאות: ביום 3.3.2008 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי כתב אישום נגד העותר ונאשמים נוספים. כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע עבירות שונות, שעניינן גניבת כספים מחברות ציבוריות. הדיון בעניינו של העותר מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני כבוד השופט ח' כבוב. פרשת ההוכחות בתיק הסתיימה ביום 8.5.2011. נכון ליום הגשת העתירה, הצדדים טרם הגישו את סיכומיהם בכתב. בתום הדיון ביום 8.5.2011 פנה כבוד השופט כבוב לצדדים והציע לקיים הליך גישור פלילי בין המשיבה לבין העותר, במסגרתו יוכלו הצדדים להגיע להסכמות. העותר הסכים לנהל הליך זה בפני השופט שדן בתיק ולחלופין בפני שופט אחר, בעוד שהמשיבה סירבה לקיים גישור בעניינו של העותר. יוער, כי העותר הינו אסיר המרצה עונש מאסר של 50 חודשים.

3.

העותר טוען כי בהליך המתנהל נגדו לא קיימות מחלוקות עובדתיות בינו לבין המשיבה, אלא אך ורק מחלוקת ביחס לפרשנות המשפטית של האירועים. על רקע מורכבותו של התיק, סבור העותר כי יש למצות את האפשרות של הליך הגישור בטרם יוקדש זמן שיפוטי רב לכתיבת פסק דין מלא בעניינו. לשיטת העותר, נכונותו של השופט, אשר בפניו נדון התיק, לקיים את הליך הגישור הפלילי מחדדת את האפשרות לפיה ניהול ההליך יקדם את בעלי הדין לעבר הסכמה. בנוסף, מטעים העותר כי קיום הגישור בעניינו עולה בקנה אחד עם מגמה של ייעול עבודת בתי-המשפט. לבסוף, עומד העותר על כך כי למשיבה לא ייגרם כל נזק מקיומו של הליך הגישור הפלילי, שכן גם לאחריו תוכל היא להחליט אם לחתום על הסדר טיעון עם העותר או להמשיך בהליך בפני בית המשפט המחוזי עד תומו. בנסיבות אלו, טוען העותר כי ההחלטה שלא לנהל את הליך הגישור הפלילי הינה בלתי סבירה.

4.

לאחר שבחנו את טענות העותר הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, מבלי שנתבקשה תגובה. כידוע, היקף ההתערבות של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה באופן ניהול ההליך הפלילי מצומצם ביותר. החלטות ביחס לפנייה להליך של גישור פלילי כמו גם החלטות האם לשאת ולתת על הסדר טיעון ובאילו תנאים לעשות זאת, מסורות ברגיל לשיקול דעתה של התביעה. כפי שציינה חברתנו, השופטת ע' ארבל, בבג"ץ 474/08 נשאשיבי נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (טרם פורסם, 3.3.2008) (להלן – עניין נשאשיבי ):

"ההחלטה האם להפנות הליך פלילי מסוים לגישור, כמו גם ההחלטה באילו תנאים הדבר יעשה, הן מבין ההחלטות המצויות בלב סמכותה ושיקול-דעתה של התביעה".

רק במקרים בהם ההחלטה נגועה בפגם חמור וקיצוני ייטה בית משפט זה להתערב (ביחס לסמכותה של התביעה להציב תנאים במשא ומתן על הסדר טיעון, ראו בג"ץ 5807/07 אבו שחאדה נ' פרקליטת מחוז המרכז (טרם פורסם, 11.7.2007); בג"ץ 1540/07 אבו חסירה נ' פרקליטות מחוז תל אביב (טרם פורסם, 11.3.2007)). מקרה מסוג זה יכול להתעורר, למשל כאשר מאשימה המדינה שני נאשמים בנסיבות זהות לחלוטין באותו כתב האישום ובאותן עבירות. אם המדינה מחליטה באופן שרירותי לנהל הליך של גישור בעניינו של האחד, אך מסרבת לעשות זאת בעניינו של האחר בלא הסבר ראוי, ייתכן שהנאשם אשר עניינו לא הופנה לגישור יוכל לטעון נגד שיקול דעתה של התביעה.

הדוגמה הינה חריגה, ויש לקוות שתישאר אך בבחינת דוגמה תיאורטית שלא תעוגן במציאות.

5.

בעתירה שלפנינו, ניסה העותר אמנם לאבחן את עניינו מעניין נשאשיבי בהצביעו על היקף הזמן השיפוטי הרחב שיידרש לכתיבת פסק הדין בעניינו, כמו גם על הסכמתו של השופט שייתן את פסק הדין לניהול הליך הגישור בפניו. ואולם, איננו סבורים כי די בנסיבות אלו להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה.

6.

מן העתירה עולה עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת. העותר טוען, כי הוא עומד על חפותו וכי הוא "הוכיח באמצעות ראיות פוזיטיביות כי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום – הן עבירות הגניבה והן עבירות אחרות – לא מתקיימות". אם אלה פני הדברים, הרי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנא, האם אין חשש של הרשעת החף על יסוד הסדר מוסכם שהעותר ייטול בו חלק? (ביחס לחשש מהרשעת חפים מפשע במסגרת הסדרי טיעון, ראו למשל, אורן גזל "הסדרי טיעון ובעיית החף" משפטים

לה 1 (2005); עמי קובו נאשמים בלתי-עקביים בבית המשפט - מודים באשמה וטוענים לחפותם 59-69 (2009)).

7.

מכל מקום, העותר לא הצביע על עילת התערבות בהחלטה של המשיבה שלא לפנות לגישור בהליך הפלילי אותו היא מנהלת נגדו.

8.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף, מבלי שנתבקשה תגובה.