בג"ץ 4597/00 דוד עובדיה נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש:

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) (כסיווגו בעת ביצוע העבירה) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן - החוק או חוק העונשין) ונידון לשלוש שנות מאסר בפועל ול12- חודשים של מאסר על-תנאי.

הערעור שבפנינו מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד העונש.

הרשעתו של המערער מבוססת על ממצאים שקבע בית המשפט המחוזי לאחר שמיעת ראיות, ואלה עיקרי הדברים: המערער כעס על המתלונן, עורך-דין אשר פתח בהליכי הוצאה-לפועל נגד אמו בגין חוב שחבה ללקוחו. על רקע זה, הגיע המערער למשרדו של המתלונן בבוקר יום ה- 16.11.97, והציג עצמו בשם כוזב כדי שהמתלונן יסכים לקבלו לפגישה אישית. כיוון שהמתלונן לא היה במשרדו, הסתלק המערער מהמקום. בשעות אחר הצהרים שב המערער למשרד. בהגיעו למקום, נכנס לחדרו של המתלונן ומצאו יושב ליד שולחנו. המערער ניגש אל המתלונן, סטר על לחיו והיכה אותו באגרופיו. עורך-הדין הנדהם הצליח לקום מכסאו ולהדוף את המערער. בשלב זה הוציא המערער אולר מכיסו ודקר את המתלונן מספר דקירות, בפלג גופו העליון; למרבה המזל לא נגרמו למתלונן חבלות רציניות, ורק אחת מהדקירות, שפגעה באזנו, גרמה לחתך ולדימום.

השופטת המלומדת של בית-המשפט קמא הגיעה למסקנה כי "משהוכח שהנאשם תקף את המתלונן באמצעות סכין עמו הצטייד מראש, ודקר אותו מספר פעמים, הרי שיש להסיק מכך שהעמיד את המתלונן בפני סכנה ממשית לגרימת חבלה בגופו, דהיינו - שהמעשה בוצע לפחות תוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה". עוד הוסיפה השופטת כי "בהעדר הסבר מתקבל על הדעת מצד המערער למעשיו - אני סבורה כי התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה גם להוכחת סעיף האישום שיוחס לנאשם". במילים אחרות, השופטת קבעה כי הורם הנטל להוכחת הכוונה המיוחדת "להטיל במתלונן נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה", כנדרש בסעיף 329 לחוק.

בפנינו טען בא-כוחו המלומד של המערער כל שניתן כנגד הרשעת מרשו. טענותיו כוונו הן נגד הממצאים העובדתיים של בית-המשפט קמא והן נגד המסקנה המשפטית אליה הגיע בית-המשפט.

לא ראינו להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית-המשפט בכל הנוגע לאירוע ולנסיבותיו. בראיות שהובאו בפני בית-המשפט קמא היתה תשתית מספקת לקביעותיו כי המערער הגיע למקום כאשר בכיסו היה אולר. השופטת דחתה את גירסתו של המערער כי עשה שימוש בסכין שמצא על שולחנו של עורך-הדין ולא האמינה לגירסה אותה מסר בעדותו. לא ראינו יסוד להתערב בקביעות אלה.

עם זאת, נותר ספק בלבנו באשר למסקנה המשפטית אותה הסיק בית-המשפט באשר להוכחת היסוד הנפשי הדרוש על פי סעיף 329(1) לחוק. בית-המשפט קמא ציין בהכרעת-הדין כי מדובר בעבירה אשר ביחס אליה נדרש להוכיח כוונה מיוחדת לגרום לתוצאה של חבלה חמורה. כאמור, סברה השופטת כי כוונה זו נלמדת מהנסיבות האוביקטיביות של הסכנה אשר בפניה העמיד המערער את המתלונן. בכך החילה למעשה השופטת את הלכת הצפיות על-פי סעיף 20(ב) לחוק. לשיטתה, הסכנה בה העמיד המערער את המתלונן מלמדת על ראיית התוצאה של חבלה חמורה כאפשרות קרובה לודאי, ובכך יש כדי ללמד על כוונה לגרום לתוצאה האמורה. ספק בעינינו אם אמנם בנסיבות הענין מתקיימת צפיית התוצאה כקרובה לודאי ולכן התעורר ספק בלבנו אם ניתן להסיק מהמעשה ומטיב הסכנה את הכוונה לגרימת חבלה חמורה כנדרש על-פי סעיף 329(1) לחוק. ודאי הוא שהמערער הגיע למשרדו של המערער בכוונה לחבול בו והוא אכן תקף אותו באגרופים ובמהלך האירועים אף שלף אולר ודקר אותו; אלא שסוג הדקירות, עוצמתן, תוצאותיהן והנסיבות הנלוות למעשה הדקירה, מעוררות ספק אם אכן נלוותה למעשה זה הכוונה הדרושה להוכחת העבירה.

אשר על כן הגענו למסקנה כי העבירה אשר הוכח כי המערער ביצע היא פציעה בנסיבות מחמירות תוך שימוש בנשק קר, עבירה על-פי סעיף 335(א)(1) בצירוף סעיף 334 לחוק. היסוד הנפשי הנדרש לעבירה זו הוא פזיזות כמשמעותה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין ויסוד זה הוכח ללא צל של ספק. לפיכך החלטנו לזכות את המערער מחמת הספק מהרשעה בעבירה לפי סעיף 329(1) לחוק, ולהרשיעו בפציעה בנסיבות מחמירות על פי הוראות סעיף 335(א)(1) בצירוף סעיף 334 לחוק העונשין.

אשר לערעור על העונש

בפנינו טען בא-כח המערער לחומרת העונש, והעלה טענות רבות הנוגעות לנסיבות האישיות של מרשו. התלבטנו לא מעט בשאלת העונש הראוי למעשיו החמורים של המערער. אין ספק שהמעשה אשר המערער הורשע בגינו הוא חמור. גם אילו הורשע המערער מלכתחילה על-פי הסעיף בו ראינו להרשיעו עתה, ניתן היה לגזור את העונש שהושת עליו. תקיפתו של עורך-דין עקב מילוי תפקידו מערערת את סדרי החברה התקינים ויש להעניש על כך בכל חומרת הדין. אם בכל זאת החלטנו להקל בעונשו של המערער, עשינו זאת משני טעמים. ראשית, משום שסעיף העבירה בו הרשענו את המערער הוא פחות חמור מהרשעתו המקורית. אולם יתכן כי לא היה בנימוק זה כשלעצמו כדי להשפיע באופן משמעותי על התוצאה העונשית. הנימוק השני אשר הכריע את הכף לקולא, נעוץ בנסיבות האישיות המיוחדות והקשות שפורטו בתסקיר שרות המבחן. בשל נסיבות אלה הביע גם בא-כח המדינה הסכמתו להקלה מסויימת בעונש.

החלטנו איפוא להפחית מעונשו של המערער ולהעמידו על שנתיים מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. עונש המאסר על-תנאי יעמוד בתוקפו.