בג"ץ 4604/97 אמין קדאח נ. מדינת ישראל

החלטנו לאחד את הדיון בשני ערעורים אלה כיוון שהם עוסקים בפרשה אחת של סדרת אינוסים שבוצעה על ידי שני המערערים, יחד עם אחרים, לאורך תקופה של שלושה חודשים לערך.

שני המערערים פעלו במשך תקופה זאת במתכונת שחזרה על עצמה בשינויים קלים שנבעו מן הנסיבות המשתנות. הם תכננו, בשורה של מקרים, לנסוע במכונית של המערער בע"פ 5037/97 (להלן - שאדי) מכפרם של המערערים אל מפרץ חיפה, ומשם לנסוע ולחפש בכביש, בשעות הערב המאוחרות, נערה המבקשת הסעה, בכוונה לאסוף אותה במכונית, לנסוע עמה למקום מבודד ושם לאנוס אותה. לצורך זה הם נהגו בעורמה. כאשר הבחינו בנערה כזאת, המערער בע"פ 4604/97 (להלן - אמין), שישב ליד הנהג שאדי, היה יורד מן המכונית, על מנת להטעות את הנערה שלא תחשוש לעלות למכונית בה נוסעים שני גברים, וממתין בתחנת הסעה סמוכה עד ששאדי יאסוף אותו לאחר שהנערה עלתה למכונית, או שהיה מסתתר בתא המטען של המכונית. כך נהגו שאדי ואמין ביחד בשני מקרים. במקרים אלה שאדי אנס את הקרבנות באכזריות רבה כאשר אמין מסייע בידו, במקרה הראשון, באיומי סכין. במקרה השלישי, בו השתתף גם אדם שלישי, שאדי לא אסף את אמין, לאחר שהעלה את הקרבן למכונית, ולכן אמין זוכה מן האישום במקרה זה, אך שאדי הורשע בחטיפה לשם עבירת מין ואינוס. במקרה רביעי, בו שאדי ואמין חטפו קרבן לשם עבירת מין, הצליחה הקרבן להימלט מהם, ולכן הם הורשעו רק בחטיפה ובנסיון לאינוס. במקרה החמישי אמין לא היה מעורב, אך שאדי ואדם נוסף פעלו באותה מתכונת, ושאדי אנס את הקרבן. בפעם הששית נסעו שאדי ואדם אחר לחפש קרבן חדש, אך הם נכשלו בפתיון שהמשטרה הכינה להם, והעלו למכונית שוטר ושוטרת שהתחפשו כנערות הממתינות להסעה, ונלכדו. לאחר שנלכדו נתבררה, בהודעות שמסרו במשטרה, כל הפרשה.

בבית המשפט לא הודו שאדי ואמין באישומים, והיה צורך להעלות את כל הקרבנות למעשי האינוס שלהם על דוכן העדים, עד שבית המשפט החליט להרשיע אותם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, תוך זיכויו של אמין מן האישום השלישי.

בגזר הדין אמר בית המשפט המחוזי כך:

"נאשמים אלו איבדו צלם אנוש במעשיהם האכזריים עם המתלוננות הרכות בשנים בפרשה זו, מעשים אשר פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ולא נחזור לתארם מחדש.

קשה היה לשמוע את תיאוריהן הקשים של הצעירות שנאנסו. מעשיהם של הנאשמים מחייבים, לכן, עונש שיהיה בו יסוד משמעותי של הרתעה ליחיד ולרבים".

בהתאם לכך, ותוך שבית המשפט המחוזי מציין את ההבדל בחומרת המעשים בין שאדי לבין אמין, החליט בית המשפט להטיל על שאדי עונש מאסר של 22 שנים, ועל אמין עונש מאסר של 16 שנים.

שאדי ואמין אינם מערערים על ההרשעה אלא על חומרת העונש בלבד. אכן, העונשים שנגזרו על שאדי ועל אמין אינם קלים. אך אין הם חמורים בהשוואה לעבירות בהן הורשעו. הם נהגו באופן שפל ואכזרי, על יסוד תכנון מפורט ומחושב, לאורך תקופה ממושכת, פעם אחר פעם. במעשיהם, כפי שבית המשפט המחוזי אמר, הם פגעו בקורבנות "פגיעה שנזקה בל ישוער". סעיף 345 לחוק העונשין קובע לעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, כמו האינוסים בפרשה זאת, עונש מאסר של עשרים שנה. והם עברו עבירות כאלה פעם אחר פעם. במצב זה אין משקל רב לנסיבות האישיות שלהם. אכן, כפי שסניגוריהם ציינו, שניהם צעירים ואין להם עבר פלילי קודם. אך אין אלה נסיבות חריגות בעבירות מסוג זה. גם בהתחשב בנסיבות האישיות, העונש שהוטל על שאדי ואמין על ידי בית המשפט המחוזי אינו חורג ממידת העונש שראוי ומקובל להטיל במקרים מעין אלה. המסקנה היא שלא מצאנו יסוד להתערב בעונש שהוטל על שאדי ועל אמין על ידי בית המשפט המחוזי. הערעורים נדחים.