בג"ץ 4606/09שלמה ענתבי נ. וועדת ערר:נפגעי פעולות איבה (שבבית משפט המחוזי

א.

עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותר להורות למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינה של ועדת הערר לנפגעי פעולות איבה (המשיבה 1, להלן הועדה ) (השופטת קיי, עו"ד סלע ועו"ד מרבך) מיום 30.3.09 בתיק ו"ע 1107/05, בגדרו נדחה עררו של העותר על קביעת הרשות המאשרת על פי סעיף 10 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (להלן חוק התגמולים ), כי העותר לא היה מעורב באירוע חבלני בתחנת הרכבת בנהריה.

רקע והליכים

ב.

ביום 9.9.01 התרחש למרבה הצער אירוע חבלני בתחנת הרכבת בנהריה. לטענת העותר, באותה עת שהה ברכבו, אשר חנה כמה עשרות מטרים מן התחנה; הוא שמע את הפיצוץ וראה עשן, התרחק מן המקום ושב אליו כדי להושיט עזרה, אך כניסתו נחסמה על ידי כוחות הביטחון. אז שב העותר לביתו וראה את סיקור האירוע בטלביזיה; באותה עת החל חש ברע ופנה ביוזמתו לבית החולים. נוכח אירועים אלה, פנה העותר באמצעות המוסד לביטוח לאומי (המשיב 2, להלן המל"ל ) לרשות המאשרת בבקשה להכיר בו כנפגע פעולות איבה. הרשות המאשרת נעזרה בגורמי מקצוע מטעם המל"ל, הן לעניין שאלת נוכחותו במקום האירוע והן בנוגע לטענותיו הרפואיות. הרשות דחתה את בקשת העותר (ביום 6.1.05), בקביעה כי אין ראיה שהעותר נכח במקום האירוע, וכן אין ראיה לקשר סיבתי בין האירוע לבין בעיותיו הבריאותיות של העותר. על החלטה זו ערר העותר לועדת העררים המוקמת מכוחו של סעיף 11 לחוק התגמולים. לאחר בחינת הראיות, תצהיר העותר ועדותו בועדה, נקבע כי העותר לא היה מעורב ולא נכח באירוע החבלני, אלא לכל היותר שמע פיצוץ וראה עשן ממרחק. כן נקבע כי "המחלות והתסמינים מהם סובל העורר מקורם בתחלואות שאין להם קשר עם אירוע חבלני". בין היתר נאמר, כי טענת העותר בדבר הוספת תרופה ללחץ דם אחרי האירוע אינה נכונה, שכן היה עליו לקחת תרופה זו אף קודם לכן; כי אין ראיות להחמרת מחלת הסכרת בעקבות האירוע; כי טענתו בדבר פגיעה בשמיעה לא נסמכה בממצאים רפואיים; וכי הטענות בדבר פגיעה נפשית גם הן אינן נתמכות בראיות. מכאן העתירה דנא.

העתירה

א.

בעתירתו קובל העותר על קביעות הועדה הן באשר לנוכחותו במקום האירוע והן באשר לתוצאות הבריאותיות. נטען, כי אמנם לא שהה העורר בתחנה עצמה, אך היה מרחק קצר יחסית ממנה וראה מראות קשים. כן נטען, כי בעיותיו הרפואיות השונות נגרמו או הוחמרו בעקבות אותו יום. כך נאמר, בין היתר, כי התרופות ללחץ דם הפכו לתרופות קבועות בשימושו רק לאחר האירוע; כי מחלת הסכרת דרשה לפני האירוע רק דיאטה מותאמת, ואילו לאחריו החמירה (אם כי המסמכים שצורפו הם החל משנת 2004 בלבד); כי ישנם מסמכים רפואיים המצביעים על ירידה בשמיעה ואף החמרה בהמשך הדרך; וכי לעניין הפגיעה הנפשית, העותר השתתף בכנס של המל"ל שיועד למי שנכח באירוע החבלני.

ב.

בתגובת המל"ל מיום 4.11.09 נאמר, בין היתר, כי אין אמות מידה קבועות באשר למרחק המינימלי מן האירוע, הדרוש לשם קביעת נוכחות באירוע, וכי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. לעניין מיקומו של העותר בעת האירוע נאמר, כי לא ניתן היה לחוש בגלי ההדף ממקום הימצאו, ואף הראות אל עבר מוקד האירוע היתה חסומה. כן נאמר, כי היו סתירות בגירסאות העותר באשר למיקומו. נטען, כי שמיעת הפיצוץ וראיית ענן עשן יכולים להתרחש אף ממרחק רב מאוד, ואין להכיר בכל מי שחווה רק אלמנטים אלה כנפגע פעולות איבה. בנוסף, ניתנה התיחסות פרטנית לכל מרכיב בריאותי שטוען לו העותר, ונטען כי הבעיות לא הופיעו ביום האירוע, או שאין התאמה בינן לבין מאפייני האירוע. כך נאמר, בין היתר, כי הומלץ לעותר לקבל תרופות ללחץ דם עובר לאירוע; כי מרחקו הפיסי של העותר ממקום האירוע לא יכול היה לגרום לפגיעה בשמיעה, ומאפייני בעיות השמיעה שלו אינם תואמים פגיעה מפיצוץ; כי הראיות סותרות את טענת העותר בדבר החמרה במצב מחלת הסכרת; וכי השתתפות בכנסים של המל"ל בעניין חרדות אינה אינדיקציה מספקת לקיום הפרעות נפשיות.

ג.

ביום 17.2.10 הוגשה תגובה מטעם פרקליטות המדינה. בין היתר נאמר, כי המדינה היא בעל הדין המתאים בעתירות שעניינן הכרה בנפגעי פעולות איבה – זאת נוכח היות הרשות המאשרת בחצריה – והיא תיוצג על ידי הפרקליטות. עם זאת, משהקדים המל"ל והגיש תגובה מטעמו, הצטרפה הפרקליטות לנטען. הודגש, כי הועדה היא גוף מעין שיפוטי שבראשותו שופטת, והיא בעלת ניסיון וידע רב בתחום נפגעי האיבה. נטען, כי הועדה בחנה לעומקו את מכלול החומר שהונח בפניה, וכי החלטתה מנומקת, מפורטת, עניינית וסבירה, כך שאין עילה להתערבות בה. עוד נאמר, כי גדר התערבותו של בית המשפט תחום לעילות מינהליות אשר אינן מתקיימות במקרה דנן.

ד.

בתשובת העותר (מיום 18.3.10) נטענו טענות נוספות לעניין החמרת מצבו הבריאותי בעקבות האירוע.

הכרעה

ה.

לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה. אזכיר, כי סעיף 11(ה) לחוק התגמולים קובע: "אין אחרי החלטת ועדת העררים ולא כלום". אכן, כבר נפסק בעבר אל נכון כי אין קביעה זו, השוללת מדרג ערעורי מעל לועדה, נועלת את שעריו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בפני השגות על החלטות הועדה (בג"ץ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים , פ"ד מה(5) 445, 453 (השופט כתארו אז – ברק)); וכן כי טעות של הועדה עשויה להוות בסיס לביקורת שיפוטית אף שגדרי ההתערבות לא פורטו. ואולם, לא אמנע מאמור, כי לטעמי, בודאי נוכח ההוראה הגמישה יותר שבחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 סעיף 25(ח)(1) המאפשרת ערעור על ועדת הערעור דשם לבית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד, והוא הדין לסעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התערבותו של בית משפט זה בעתירות נגד הועדה צריך על דרך הכלל שתהא במשורה, בנושאים בעלי אופי משפטי; התערבות במכלול העובדתי, שנבחן הן על-ידי הרשות המאשרת הן על-ידי הועדה, תהא חריגה מאוד, נוכח הוראת המחוקק לעניין ה"סופיות".

ו.

בנידון דידן נראה שהרשות המאשרת והועדה עשו שתיהן את עבודתן נאמנה, בחנו את חומר הראיות וקבעו ממצאים עובדתיים על בסיסו. העתירה שלפנינו מופנית רובה ככולה נגד ממצאי העובדה שנקבעו בועדה, ואינה מעלה עילות התערבות אחרות. כנודע לא ימהר בית המשפט להיכנס בנעלי הרשות המינהלית ולקבל תחתיה החלטות אשר בתחום מומחיותה, אלא ישקול אם נפל פגם משפטי בשיקול דעתה (בג"צ 2445/06 איזוטסט בע"מ נ' הרשות הלאומית להסמכת מעבדות (לא פורסם)); לא כל שכן מקום שההחלטה נבדקה במסננת הועדה. דומה שאין הצדקה במקרה דנא לחרוג מכך ולהתערב בהכרעה, וכאמור אף לא נטען כי נפל פגם משפטי . בבג"צ 10954/03 קצב נ' ועדת העררים ע"פ סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה , פ"ד נט(1) 564, 575 נפסק, מפי השופט – כתארו אז – מ' חשין, שהועדה היא הגוף המוסמך "לקבוע כי פלוני נפגע בגופו או בנפשו עקב פגיעת איבה"; באותו פסק דין מצויה סקירה נרחבת בדבר סמכויות המל"ל לעומת סמכויות הרשות המאשרת והועדה לפי חוק התגמולים, וראו ההפניות דשם). בענייננו לא עלה בידי המבקש לבסס את טענותיו בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע לבין בעיותיו הרפואיות השונות, ואנו מאחלים לו כמובן רפואה שלמה. אין איפוא מקום להתערב בהחלטת הועדה, ועל כן איננו נעתרים לעתירה.