בג"ץ 4608/97 אסגרי מארפט נ. שר הפנים

בפני בקשת העותר לחייב את המשיב בתשלום הוצאותיו בעתירה זו.

העותר, אזרח איראני הנמצא בישראל ועובד בה משנת 1976, פנה בעתירה לבית משפט זה בבקשה "לעזור לו [לעותר - מ.א.] להשיג אזרחות ישראלית". העותר הגיע לישראל טרם המהפכה באיראן ולטענתו, אין הוא יכול לשוב לארץ מולדתו שכן צפוי לו שם גזר-דין מוות, בשל שהותו הארוכה בישראל. תכליתה של קבלת האזרחות, כעולה מן העתירה, הייתה, ככל הנראה לאפשר לעותר להיפגש עם הוריו הקשישים בתורכיה.

עמדתו העקבית של המשיב בעתירה זו הייתה כי העותר איננו זכאי לקבל אזרחות ישראלית וכי אין פגם בעמדה זו המצדיק התערבותו של בית המשפט.

לבסוף, לאחר מספר דיונים, ובעקבות הערות בית המשפט, נאות המשיב להעניק לעותר רשיון ישיבת קבע, ולא אזרחות ישראלית, כפי שנתבקש בעתירה.

ביום 13.4.99 שיגר בא כוחו של העותר בקשה למחיקת העתירה ולחיוב המשיב בהוצאות. העותר סומך בקשתו על הטענה כי נגרמו לעותר הוצאות שנבעו מסירובו המקורי של המשיב להעניק לו רשיון לישיבת קבע.

המשיב מצידו מתנגד לחיובו בהוצאות. לטענתו, רשיון לישיבת הקבע שהוענק לעותר ניתן לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבותיו ההומניטריות המיוחדות של מקרה זה. המשיב מוסיף כי הוא עשה מאמצים גדולים על מנת להסדיר את פגישתו של העותר עם הוריו, באמצעות הקונסוליה הישראלית בתורכיה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי הדין בעניין זה עם העותר.

דין הוא כי עותר שחזר בו מעתירתו יהיה זכאי להוצאות בהתחשב בקריטריונים הבאים:

האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם מיצה העותר את דרכי הפעולה מול הרשויות המוסמכות, טרם הגשת העתירה; האם היה שיהוי בהגשת העתירה; האם עצם הגשת העתירה, היא אשר הניעה את המשיב לחזור בו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש על ידו בעתירה (ראה בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217).

בענייננו, פנה העותר אל המשיב לשם קבלת אזרחות ישראלית טרם הגשת העתירה, אך משם לא צמחה לו הישועה. לאחר מכן, הוגשה העתירה. רק לאחר שקוימו בעניין שני דיונים בפני מותב שלושה, ובעקבות ההערות בית המשפט, נאות המשיב לשנות את עמדתו ביחס למתן רשיון ישיבת הקבע (אם כי נשאר בעמדתו לעניין מתן אזרחות ישראלית).

סיכומו של דבר: דומה כי העותר אכן מיצה את הדרכים העומדות בפניו, טרם הגשת העתירה. אכן, בפניות האמורות של העותר אל המשיב, נתבקשה אזרחות ישראלית ולא רשיון לישיבת קבע, ואולם לאור עמדת המשיב בפני בית המשפט בעניין הענקת רשיון לישיבת קבע, אין יסוד להניח כי תשובתו לבקשה כזו מצד העותר הייתה אכן מביאה להענקת רשיון זה ללא הגשת העתירה.

משקבעתי כי העותר זכאי להוצאות, נותר עוד לדון בסוגיית גובה ההוצאות הראוי לנסיבות מקרה זה.

לעניין זה הבאתי במניין שיקולי כי בישיבה אחת של בית המשפט יוצג העותר על ידי גב' תפילין אשר איננה עורכת-דין; כי קוימו בעתירה זו שתי ישיבות בהרכב של שלושה שופטים; כי היקף העבודה שהושקע בהכנת העתירה, כעולה מעיון בה, לא היה רב; כי בסופו של דבר נעתר המשיב לבקשת העותר, וזאת ככל הנראה, בחריגה מן המדיניות הנקוטה על ידו בכגון דא ואף השקיע מאמץ לא מבוטל בניסיון להסדיר את ביקורו של העותר בתורכיה, על מנת לפגוש את הוריו. כמו-כן הבאתי במניין שיקולי את העובדה כי העתירה הוגשה תוך שיהוי ניכר, שכן העותר, כפי שהוא מעיד על עצמו, יושב בישראל משנת 1976, ואולם רק בשנת 1997 ראה הוא לנכון לפנות לבית המשפט על מנת להסדיר את מעמדו.

בשים לב לנסיבות אלה, מורה אני כי המשיב ישלם לעותר סך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום ההחלטה ועד ליום ביצוע התשלום בפועל.