בג"ץ 4612/12 חאלד אבו מור נ. אלוף פיקוד הדרום

העתירה נמחקה ביום 15.8.2012, ללא הכרעה שיפוטית לגופם של דברים, ונותרה על הפרק בקשת העותר לחיוב המשיבים בהוצאותיו.

1.

עניינה של העתירה בבקשת העותר להורות למשיבים להתיר את כניסתו לרצועת עזה לצורך ביקור אשתו וילדיו אשר לטענתו מתגוררים שם. כחודשיים לאחר הגשת העתירה וטרם שהוגשה תגובת המשיבים לגופה, הודיע העותר כי ניתן לו מלוא הסעד שהתבקש על ידו ומכאן כי אין עוד מקום להותיר את העתירה תלויה ועומדת. העותר הדגיש בהודעתו כי הצעד היחיד שנעשה בעניינו לאחר הגשת העתירה היה זימונו למשטרת רמלה על מנת להזהירו מפני כניסה לעזה ועוד הדגיש כי לפני הגשת העתירה נעשו על ידו פניות רבות בעניין והוא נאלץ להגיש את העתירה משלא קיבל להן כל מענה. מכאן בקשתו של העותר לפסוק הוצאות לטובתו, היא הבקשה שבפניי.

המשיבים הותירו את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, אך הדגישו בתגובתם כי הודיעו למערער שנענו לפנייתו סמוך ביותר לאחר הגשת העתירה, ביום 9.7.2012; כי למיטב ידיעתם חלק מפניות העותר עליהן עמד בעתירתו לא התקבלו במת"ק (הפניות בחודשים אפריל ומאי 2012); וכי לאחר הגשת העתירה נערך לו תחקור על ידי גורמי הבטחון בין היתר כדי להעמידו על הסיכון הטמון בכניסתו לרצועת עזה.

בתשובה שהגיש מציין העותר כי בניגוד לנרמז לא היה כל חוסר מעש מצידו בקשר עם הסעד שהתבקש וכי בתגובת המשיבים לא ניתן צידוק לכך שעניינו נבחן רק לאחר הגשת העתירה.

2.

כעולה מן האמור בנסיבות העניין המתוארות המשיבים עצמם אינם מתנגדים לחיובם בהוצאות והותירו את הדבר לשיקול דעת בית המשפט, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי למסקנה כי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה ומשהמשיבים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הגשת העתירה לא היתה מוצדקת או כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשתה ובין קבלת הסעד (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1993); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים , פסקה 5 (21.4.2010)), דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל.

3.

אשר לשיעור ההוצאות - בהקשר זה יש ליתן משקל לעובדה שהסעד ניתן לעותר סמוך לאחר הגשת העתירה, כשלושה שבועות לאחר הגשתה, מבלי שהיה צורך בקיום דיון לפני הרכב שופטים ונחסך הצורך בהכרעה לגופם של דברים, כמו גם לעובדה שמדובר בעתירה שאינה מן המורכבות ביותר. כמו כן, העותר לא הציג כל טענה לגבי הוצאותיו בפועל, וממילא גם לא הציג תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין. בשים לב לכל אלה, ולאחר עיון במסמכים שבתיק, החלטתי כי יש לחייב את המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותר בסך של 2,500 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 500 ש"ח. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מורה על החזר האגרה לעותר בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007.