בג"ץ 4634/11 משה רביבו נ. בית הדין הרבני האזורי תל אביב

השופט א' גרוניס :

1.

העתירה שבפנינו מופנית נגד שני פסקי-דין שניתנו בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו ובבית הדין הרבני הגדול, בהמשך להליכי הגירושין של העותר ושל המשיבה 3 (להלן – המשיבה ).

2.

המשיבה והעותר נישאו בשנת 1973. בשנת 1982 חתם העותר על הסכם לרכישת נכס מקרקעין ביפו. הבעלות בנכס נרשמה על-שם העותר, והוא שימש את בני הזוג לצורכי מגורים (להלן – הבית ביפו ). בשנת 2001 התגרשו המשיבה והעותר זו מזה. השניים חתמו על הסכם גירושין (להלן – הסכם הגירושין ). בהסכם הגירושין נאמר, כי הבית ביפו יחולק בין בני הזוג כך שחלק מסוים "יעבור לשימושה של האשה. שאר חלקי הבית יושארו בבעלותו ובחזקתו של הבעל...". עוד נקבע, בהסכם, כי כל הרכוש שהיה בבעלות אחד מבני הזוג, יוותר בבעלותו אף לאחר הגירושין (סעיף 13 להסכם). ביום 29.1.2001 נתן בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו תוקף של פסק-דין להסכם הגירושין. מן החומר עולה, כי בעקבות הסכם הגירושין נעשתה חלוקה בעין של הבית ביפו וכל אחד מן הצדדים המשיך להתגורר באגף נפרד בבית.

3.

חלפו כשנתיים וחצי, וביום 10.8.2003 הגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי תובענה לביטול הסכם הגירושין. טענתה של המשיבה הייתה, כי בעת שחתמה על הסכם הגירושין, בו נקבע כאמור כי כל אחד מן הצדדים ישמור על הרכוש שבבעלותו, סברה היא כי הבית ביפו רשום אף על שמה. המשיבה טענה, כי העותר היטעה אותה והוליך אותה שולל, בכך שגרם לה להאמין שהבית נרשם על שמה. היא הוסיפה והדגישה, כי מעולם לא התכוונה לוותר על זכויותיה בבית. בפסק-דינו המפורט והמנומק מיום 26.11.2009, קיבל בית-הדין הרבני האזורי את תובענת המשיבה. בית הדין קבע, כי בהסכם הגירושין נפל פגם של הטעייה. קביעתו המרכזית של בית הדין הייתה, כי צורת הניסוח של ההסכם "נועדה כפי הנראה להסוות את הדברים באופן שהאשה לא תהיה מודעת לכך שהיא כפי הנראה מקבלת לפי ההסכם רק זכות שימוש [בבית ביפו] ולא בעלות". העותר לא השלים עם פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי, וערער עליו בפני בית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור ברוב דעות (פסק-דין מיום 21.11.2010). העתירה שבפנינו מופנית נגד שני פסקי דין אלה. יצוין, כי בעקבות ביטולו של הסכם הגירושין הגישה המשיבה תביעה נגד העותר לבית המשפט לענייני משפחה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף. הטענה המרכזית המועלית בעתירה, היא כי שגה בית הדין הרבני האזורי בכך שקבע כי נפל בהסכם הגירושין פגם של הטעייה. לטענת העותר, מדובר ביישום שגוי של הדינים האזרחיים הנוגעים לביטול חוזה בשל טעות או הטעייה. כך למשל, טוען העותר כי שגה בית הדין בכך שלא קבע כי מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה מצידה של המשיבה, ולא בפגם המצדיק את ביטול הסכם הגירושין. דעתנו היא, כי אין בטענה זו או בטענות האחרות המועלות בעתירה כדי להצדיק את התערבותנו בפסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי. טענות העותר הן טענות ערעוריות מובהקות והן נוגעות לאופן בו יישם בית הדין הרבני האיזורי את ההלכות הנוגעות לביטול חוזה בשל הטעייה. ודוקו: התעלמות של בתי הדין הרבניים מהדין המהותי האזרחי עשויה אומנם להצדיק התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק (ראו למשל, בג"ץ 8214/07

פלונית נ' פלוני , פיסקה 16 (טרם פורסם, 22.7.2010)). אך במקרה דנא אין מדובר בטענות באשר ל התעלמות של בית הדין מן הדין האזרחי המהותי, אלא בדבר דרך יישומם של הדינים הרלוונטיים על עובדות המקרה דנא. זאת ועוד, בענייננו נבחן פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי על-ידי בית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור בדעת רוב. העותר לא הראה כל טעם מבורר המצדיק התערבות בפסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול. טענת העותר כי פסק-הדין של בית הדין הרבני האזורי לא נבחן כלל על-ידי בית הדין הרבני הגדול אינה מבוססת. אדרבה, עיון בפסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול מלמד כי טענות העותר נבחנו ונשקלו על-ידי בית הדין הרבני הגדול.

5.

משלא נמצאה עילה להתערב בפסקי-הדין של בתי הדין הרבניים, הננו דוחים את העתירה על הסף. ממילא נדחית אף הבקשה לצו ביניים. משלא נתבקשה תגובה לא ייעשה צו להוצאות.