בג"ץ 4650/03 פסי גולדנברג נ. היועץ המשפטי לממשלה-מר אלייקים רובינשטיין

השופט א' מצא:

העתירה מופנית נגד החלטת המשיב 1 ( היועץ המשפטי לממשלה ) שלא להורות על פתיחת חקירה משטרתית לבירור תלונת העותר נגד המשיב 2 (להלן: המשיב ).

העותר נמנה עם בעלי מניותיה של החברה מולטימדיה קיד בינה בחינוך בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה ). המשיב הוא מפרקה של החברה ובזמן הרלוואנטי לעתירה כיהן כמפרקה הזמני וכמנהלה המיוחד. לאחר מינויו לתפקידו האמור פרסם המשיב, ברשות בית-המשפט, מכרז שבגדרו הזמין הצעות לרכישת פעילות החברה. ההצעה היחידה שהוגשה במכרז - ואף זכתה בו - הוגשה על-ידי חברת "אדיו-טים" בע"מ (להלן: הרוכשת ), חברה שנוסדה ביוזמת העותר והנתונה לשליטתו. עם תשלום התמורה ואישור המכר על-ידי בית-המשפט הועברו מסמכים ונכסים אחרים של החברה לרוכשת. בתלונה שהגיש נגד המשיב למשטרת ישראל טען העותר, כי במהלך מכירת פעילותה של החברה לרוכשת ביצע המשיב מעשי מירמה, הטעייה והפרת אמונים. עיקר טענתו הייתה, כי לאחר שהרוכשת בדקה את הממכר ושילמה לידי המשיב את תמורתו, נטל המשיב מרשות החברה מסמכים, שרטוטים ותקליטורי מקור של תוכנות, שהיוו חלק מן הממכר ונדרשו לרוכשת לצורך ביצוע הפעילות. העותר טען, כי בכך שנטל את החומר, שהרוכשת הייתה זכאית לקבלו, הסב המשיב לרוכשת נזק חמור.

במקביל להגשת תלונתו למשטרה הגיש העותר, באותו עניין, תובענה נגד המשיב לבית-המשפט המחוזי. משהוגשה התובענה ללא נטילת רשות מאת בית-המשפט שלפירוק, נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשת המשיב ומחק את כתב-התביעה על הסף. ואולם, במסגרת ההליכים שקיים בנושא פירוק החברה בחן בית-המשפט, בין היתר, גם את טענות העותר אודות התנהלותו של המשיב במהלך העברת פעילותה של החברה לרוכשת. המשטרה העבירה את תלונת העותר לטיפולו של כונס הנכסים הרשמי, שהחליט לעכב את הטיפול בה עד לבירור טענות העותר בבית-המשפט שלפירוק. בתום הבירור דחה בית-המשפט ( השופטת ו' אלשיך) את טענות העותר וקבע כי בפעולות המשיב לא היה כל דופי. נקבע כי המשיב היה רשאי ליטול, מן המאגר של החברה, חומר שלדעתו נדרש לו להמשך הליכי הפירוק וכי הדבר אף הובהר לעותר מראש. כן צוין, כי משנמסר הממכר לרוכשת, חתם העותר בשמה על כתב וויתור, בו הצהיר כי לרוכשת אין כל תביעות וטענות בנושא ביצוע העסקה עם המשיב. עם זאת, משבא העותר בטענה כי המשיב לא מסר לו את כל החומר הדרוש לו לביצוע הפעילות, מסר לו המשיב חלק מן החומר שעיכב תחת ידו, בעוד שביחס ליתר החומר - שלדידו נדרש לו להמשך הליכי הפירוק - הציע לספק לרוכשת העתקים. על יסוד ממצאים אלה דחתה השופטת המלומדת את טענות העותר, אותן תיארה כ"תמוהות בלשון המעטה". בעקבות זאת הודיע כונס הנכסים הרשמי לעותר, כי "לאחר שביהמ"ש אמר את דברו באופן בהיר, ענייני ושאינו משתמע לשתי פנים" החליט לגנוז את התלונה. גם היועץ המשפטי לממשלה, בתגובה לפניית העותר אליו, הודיע כי "לאחר שהעניין נדון והוכרע בפני בית-המשפט, אין בידו להתערב".

בעתירתו תוקף העותר את החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להורות למשטרה לחקור בתלונתו נגד המשיב. עיינו בעתירה ובנספחיה, ובתגובות מטעם היועץ המשפטי לממשלה והמשיב, ומסקנתנו היא כי דין העתירה להידחות, מבלי להועידה לשמיעת טענות על-פה. בגיבוש החלטתו, להורות או שלא להורות על חקירת משטרה בתלונה שהוגשה לו, נתון ליועץ המשפטי לממשלה שיקול-דעת רחב; ובכגון דא, כידוע, עשוי בית-המשפט להתערב רק בהתקיים נסיבות עובדתיות מיוחדות ועל יסוד שיקולים משכנעים. העתירה שלפנינו איננה מגלה עילה שבכוחה להצדיק התערבות. נהפוך הוא: העותר לא הניח תשתית עובדתית לטענתו, כי יש יסוד להחשיד את המשיב בביצוע עבירה פלילית כלשהי. טענותיו כלפי המשיב גילו, לכל היותר, קיום מחלוקת בשאלה, אם המשיב מילא את התחייבויותיו כלפי הרוכשת על-פי חוזה המכר. על יסוד טענות אלו הגיש העותר תובענה נגד המשיב; ואף שפסק למחוק על הסף את תובענתו, בשל אי-נטילת רשות להגשתה, נדרש בית-המשפט שלפירוק לגוף טענותיו ופסק לדחותן. מבלי לנקוט עמדה כלשהי בדבר צדקת הכרעתו לגופה, ואף לא בשאלה אם הכרעתו חוסמת את דרכם של העותר והרוכשת במישור האזרחי, הרי שלתלונתו הפלילית של העותר - וממילא אף לעתירתו שלפנינו - לא מצאנו כל אחיזה.

הננו דוחים את העתירה ומחייבים את העותר לשלם למשיב 2 (עורך-הדין דן פרידמן) שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.