בג"ץ 4687/21מען אבו חאפז נ. מדינת ישראל

השופט ד' מינץ:

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים כי נורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא תאושר בקשת עותר 1 (להלן: העותר ) לקבלת אשרה על מנת ששהייתו בביתו בג'נין תהא כחוק וכדין, ומדוע לא תיבחן בשנית בקשתו לאיחוד משפחות, אשר סורבה על ידי משיב 2 בחודש אוקטובר 2018.

1.

בתמצית, העותר, אזרח ברזיל יליד 1994, נכנס לישראל בשנת 1997 דרך נמל התעופה בן-גוריון עם הוריו ובני משפחה נוספים. לעותר ניתן רישיון זמני לישיבת ביקור לתקופה בת שלושה חודשים. בהתאם לרישיון זה יכלו העותר ובני משפחתו לבקר גם באזור.

מאז כניסתו לאזור ועד היום הזה שוהה העותר בג'נין, ללא חידוש אשרת הביקור עימה נכנס.

2.

ביום 20.2.2017 נעצר העותר על ידי כוחות הביטחון בחשד לביצוע פיגוע ירי, ולאחר שהתברר שהוא שוהה באזור שלא כדין הועבר עניינו לטיפול רשות האוכלוסין וההגירה, אשר החליטה לגרשו לברזיל. בד בבד הוחזק העותר במשמורת.

3.

ביום 3.5.2018 התקבלה אצל גורמי המשיבים בקשת העותר לאיחוד משפחות, אשר הוגשה לרשות הפלסטינית (להלן: הרשות ) בשנת 2007. ביום 31.10.2018 סורבה הבקשה, בשים לב למדיניות המצמצמת הנוהגת באישור בקשות לאיחוד משפחות באזור, ובשים לב לכך שלעותר אין קרובי משפחה מדרגה ראשונה תושבי האזור השוהים בו כדין. כנימוק נוסף לדחיית הבקשה צוין כי קיים מידע מודיעיני בטחוני שלילי מהותי על אודות העותר, לפיו שהייתו באזור מהווה סכנה ממשית לביטחון האזור.

4.

ביום 25.3.2019 הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה, במסגרתה התבקש, בין היתר, מתן תושבות קבע באזור לעותר. במהלך הדיון בעתירה הגיעו הצדדים להסכמה וביום 3.11.2019 ניתן פסק דין שנתן תוקף להסכמה, לפיה העותר ישוחרר מהמשמורת ויפעל מול נציגי ברזיל ברמאללה להשלים את הליכי הנפקת דרכונו הברזליאי. לאחר המצאת דרכון ברזילאי בתוקף למשיבים, הוסכם כי תונפק לעותר אשרת ביקור באזור למשך שנה, אשר בסמוך לפני תום תקופת האשרה יוכל העותר להגיש בקשה להארכתה (בג"ץ 2185/19; להלן: העתירה הקודמת ) .

5.

ביום 1.12.2019 ובהתאם למוסכם הונפקה לעותר אשרת כניסה לאזור לתקופה של שנה, לאחר שהציג דרכון ברזילאי בתוקף. לאחר מספר בקשות שהגיש העותר להארכת תוקף האשרה, הוארכה האשרה ביום 8.2.2021 עד ליום 31.3.2021, תוך שצוין בהחלטה כי מדובר בהארכה אחרונה לצורך "התארגנות". ברם, העותר לא עשה דבר לקדם את עניינו וממועד הוא זה שוהה שלא כדין באזור.

6.

מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה טוענים העותרים בתמצית, כי המשיבים מסרבים באופן גורף לטפל בבקשות לאיחוד משפחות, למעט במקרים נדירים המעלים נסיבות הומניטאריות חריגות. התנהלות זו פוגעת בזכותם של תושבי האזור, ובכלל זה העותרים, לחיי משפחה. באופן פרטני נטען כי המשיבים נמנעו במשך למעלה מעשור מטיפול בבקשת איחוד המשפחות שהגישו העותרים, וטיפלו בה לראשונה כאשר העותר הוחזק במשמורת. בכך הפרו המשיבים את חובת ההגינות המנהלית.

7.

בתגובתם המקדמית טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי של העותר. העותר ממשיך לשהות באזור אף לאחר שפקע תוקפה של אשרת הביקור שהוענקה לו, ובניגוד להסכם שניתן לו תוקף של פסק דין בעתירה הקודמת. בנוסף, באשר לסעד המבוקש הנוגע למתן אשרת ביקור לעותר, נטען כי דינו להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בכל הנוגע לסעד המבוקש לגבי בקשת העותר לאיחוד משפחות, נטען כי לא קיימת עילה להתערב בהחלטת המשיבים בנושא. מדובר בבקשה שהוגשה על ידי העותר בשנת 2007 ונדחתה על ידי המשיבים עוד בשנת 2018. על כן, אם ברצונו של העותר להסדיר את מעמדו באזור דרך המסלול של איחוד משפחות, עליו להגיש בקשה חדשה.

8.

דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. פסק הדין בעתירה הקודמת ניתן נוכח הסכמת הצדדים כי לעותר תינתן אשרת ביקור למשך שנה, ובתום השנה יוכל העותר להגיש בקשה להארכת האשרה, בהתאם לנהלי המשיבים. הנחת המוצא הייתה כי במהלך תקופה זו יפעל העותר להסדיר את מעמדו ברשות. ברם, העותר בחר שלא לעשות כן ואף את הבקשה להארכת האשרה הגיש לאחר שכבר פקעה. בנסיבות אלה, אין כל עילה להתערבות בהחלטות המשיבים שלא להאריך עוד את אשרת המבקש, ואין לו להלין אלא על עצמו. כמו כן, בשלב זה אין מקום להרהר אחר החלטת המשיבים משנת 2018 בבקשת העותר לאיחוד משפחות. כפי שציינו המשיבים בתגובתם המקדמית, ככל שתוגש בקשת איחוד משפחות מטעם העותר ותועבר לגורמים הרלוונטיים מטעם המשיבים, זו תיבחן כמקובל ובהתאם לנסיבות העניין ולנהלי המשיבים. עוד ציינו המשיבים כי הגורמים המוסמכים נכונים לבחון מתן אשרת ביקור חדשה לעותר, בכפוף ליציאתו מהאזור והגשת בקשה מתאימה, אשר תיבחן בהתאם לנהלים, הכללים ונסיבות העניין.

העתירה נדחית.