בג"ץ 4704/99 מונתסר גאמוס נ. ועדת השחרורים

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת שדחה עתירה של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים - גוש צפון, אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם.

1.המבקש הוא אסיר בטחוני המרצה עונש מאסר של 14 שנים, לאחר שהורשע בבית המשפט הצבאי בשכם בחברות בארגון עיון, בביצוע פיגועים, בהשלכת בקבוקי תעברה ורימונים ובנסיון לרצח של אישה שנחשדה על ידו בשיתוף פעולה עם ישראל.

בתום ריצוי שני שליש ממאסרו הובא המבקש בפני ועדת השחרורים שליד בית הסוהר באר שבע ( להלן: הועדה הראשונה ) ביום 3.6.98 וזו החליטה לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם. המבקש פנה בעתירת אסירים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע וזה החליט ביום 9.12.98 לדחות את העתירה, באמצו את החלטת ועדת השחרורים.

המבקש הגיש לועדת השחרורים גוש צפון שליד בית הסוהר שאטה ( להלן: הועדה השניה ) בקשה לדיון חוזר בענינו. הועדה דנה בבקשתו והחליטה ביום 26.1.99 לדחותה. המבקש הגיש עתירה בבית המשפט המחוזי בנצרת כנגד החלטת הועדה השניה. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה שכן לא מצא כל דופי בהחלטת הועדה השניה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת הוגשה בקשה זו.

2.על פי חוות דעת גורמי הבטחון שחרורו של המבקש מסכנת את בטחון הציבור. כך נאמר בחוות הדעת:

"חוקרי השב"כ אשר עסקו בחקירתו (של המבקש - ת"א) אפיינו את הנדון כלאומני פאנטי וקיצוני בדעותיו אשר לא מן הנמנע כי לאחר שחרורו מהכלא יחזור לפעילות חבלנית אלימה ... שחרור מוקדם של הנדון מקים חשש כבד לחזרה לדרך האלימות אותה מכיר הנדון מעברו, וביתר שאת - לאור דעותיו שהקצינו ועמדתו השלילית ביחס לתהליך השלום".

וכך בהמשך:

"לאור האמור לעיל, בדגש על השילוב המסוכן שבין אופיו הקיצוני והאלים של הנדון לבין האמור במידע החסוי וביחוד בעת הנוכחית, יש בשחרורו המוקדם כדי לסכן את הבטחון ושלום הציבור. לפיכך אנו מתנגדים להפחתת שליש מתקופה (כך במקור - ת"א) מאסרו".

ועדת השחרורים הראשונה קבעה כי שחרור מוקדם של האסיר, בשלב זה, יש בו כדי לסכן את בטחון מדינת ישראל ותושביה. היא נימקה החלטתה בזו הלשון:

"לפי דעת השב"כ שחרור האסיר עלול לפגוע בבטחון המדינה. גם לדעתנו, לאור השתלשלות תהליך השלום נשמעים לאחרונה איומים מכל האירגונים המאיימים במעשי איבה וטרור. ולכן לאור האמור בסעיפים 8-7-6 בחוו"ד ג.ב. ולאור האמור לעיל נראה לנו כי שחרור האסיר בשלב זה יש בו כדי לסכן את בטחון מדינת ישראל ותושביה ואנו מחליטים לדחות את בקשתו".

וועדת השחרורים השניה גם כן סברה כי לא ראוי לשחרר את המבקש שחרור מוקדם וקבעה לאמור:

"מדוח השב"כ עולה כי אסיר זה הינו אסיר מסוכן במיוחד. אופי עבירותיו וביצוען החוזה (צ"ל החוזר - ת"א) ונשנה מעיד על מסוכנותו לשלום הציבור ובטחונו, ועל כן אנו סבורים כי אינו ראוי לשחרור מוקדם...".

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את בקשת המבקש להפוך את החלטת הועדה השניה וקבע כי לא מצא כל דופי בהחלטתה.

3.לאחר שעיינתי בחומר שהיה בפני בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי אין דופי בהחלטת הועדה שלא לשחרר את המבקש, המצדיק התערבותו של בית משפט זה. הלכה פסוקה היא כי תפקידו של בית המשפט הדן בעתירת אסיר הוא לבחון האם הרשות המחליטה שקלה את כל השיקולים הרלוונטים כראוי (רע"ב 4601/97 הישאם אנטקלי נ' שרות בתי הסוהר , תקדין עליון 97(3) 628; רע"ב 2410/93 מדינת ישראל ואח' נ' רוני לוי , פ"ד מז(3) 802).

מהם השיקולים אשר על ועדת השיחרורים לשקול בהקשר זה? כבר נפסק כי:

" הקריטריון המרכזי - אך אולי לא היחיד - הוא הסיכוי, כי האסיר לא יחזור לפעילות עבריינית לאחר שחרורו . בהקשר זה מקובל להתחשב בהתנהגותו של האסיר בבית הסוהר, בתוכניות שיקומו, בעברו הפלילי, במהות העבירה בה הורשע וכיוצא באלה שיקולים שיש בהם כדי להראות 'אינדיקציה לכך שהוא עלול לסכן שוב את שלום הציבור אם ישוחרר שחרור מוקדם' " (ההדגשות שלי - ת"א) (עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' יהודה בן יעקב אסיאס , פ"ד לז(2) 688 בעמוד 693).

וכן בבג"צ 4681/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים - גוש צפון ואח' , פ"ד נא(4) 679, נאמר בעמוד 684:

"על שניים אלה תיתן ועדת השחרורים את דעתה: על תקנת הכלל ועל תקנת הפרט. על הסכנה הצפויה לציבור אם ישוחרר האסיר מכילאו, מזה, ועל סיכויי שיקומו של האסיר מזה. שניים אלה חד הם, ואותם נתונים ושיקולים יזינו אותם: עברו הפלילי של האסיר (ככל שאוצל הוא על התנהגותו לעתיד-לבוא); טיב ההרשעות שבגינן נדון למאסר (שוב: ככל שיש בהן להצביע על שעתיד- לבוא); התנהגותו בכלא; התוכניות לשיקומו; רצונו ויכולתו של האסיר לשקם עצמו, ועוד כיוצא באלה שיקולים העשויים להצביע על הסיכוי כי האסיר יהפוך לאזרח-מן-היישוב או על הסיכון כי ימשיך ויפריע פרעות בדרכו הרעה " (ההדגשות שלי - ת"א).

וכן ראו בג"צ 281/66 איברהים מחמד פחמאוי נ' ועדת השחרורים של בתי הסוהר , פ"ד כ(4) 121; בג"צ 152/60 פלוני נ' יושב ראש ועדת השחרורים , פ"ד יד(3) 2129.

נראה כי הקריטריון המרכזי בהחלטת הועדה הראשונה, אותו אישרה הועדה השניה, היה הקריטריון בדבר היותו של המבקש מסוכן לבטחון המדינה ולשלום הציבור. אין כל פגם במסקנה אליה הגיעו שתי הועדות בדבר מסוכנותו של המבקש, ובתוצאה בדבר דחיית עתירתו הנובעת ממסקנה זו.

הבקשה נדחית.