ע"א 473/00 עוזי משלי נ. דנה בוקשפן משלי

ב בית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 473/00

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המ ערער : עוזי משלי

נגד

המשיב ה : דנה בוקשפן משלי

ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט

לענייני משפחה במחוזות ת"א והמרכז, בתמ"ש

11880/98, מיום 10.1.00, שניתנה ע"י כבוד

השופטת ט' סיוון

בשם המערער: עו"ד רפי שדמי

פסק דין

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (השופטת ט' סיוון) שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 11880/98.

1.הצדדים לערעור שבפני הם בני זוג, שלהם שני ילדים קטינים. בני הזוג מנהלים ביניהם הליכים מסועפים בבית המשפט לענייני משפחה. הליכים אלה, שתחילתם בפברואר 1998, טרם הגיעו לשלב שמיעת הראיות, ובשלב זה נדונות עדיין בקשות ביניים רבות ושונות שהגישו הצדדים. לא למותר לציין, כבר בשלב זה, כי ביום 18.4.99 דחיתי ערעור קודם שהגיש המערער על סירוב קודם של בית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו (ע"א 478/99).

2.האירועים שבבסיס בקשת הפסלות הנוכחית וערעור הפסלות הנוכחי הם אלה: ביום 28.11.99 הגישה המשיבה "בקשה דחופה ביותר לשינוי הסדרי הראיה בין הקטינים לבין המשיב (המערער כאן - א' ב'). בקשה זו נסמכה, בין היתר, על תסקיר משלים שהגישה הלשכה לשירותי רווחה -עבר הירקון בעירית תל-אביב-יפו ביום 23.11.99 (להלן: "התסקיר"). למחרת הגשת בקשה זו , במועד שנועד במקורו לקיום תזכורת בין הצדדים, נתן בית המשפט את ההחלטה הבאה:

"לאחר שעיינתי בבקשה בתצהיר ובתסקיר, אני סבורה שיש מקום לאחר קבלת תגובתו של האב, לשנות בסדרי הראיה, כאשר על זאת אחליט לאחר שתתקבל כאמור התגובה וזאת בעיקר לאור הסלמה במצבם של הקטינים, משאביהם בוחר לערוך את מלחמותיו עם אמם על גבם. אני מורה לב"כ המשיב בבקשה אשר הוגשה בבש"א 18165/99, להגיש תשובה ותצהיר של המשיב בתוך 10 ימים מהיום עם עותק לב"כ המבקשת."

3.ביום 16.12.99 הגיש המערער בקשת פסלות המבוססת, לשיטתו, הן על האירועים שעמדו ביסוד בקשתו הקודמת והן על דברי בית המשפט שהובאו לעיל. לשיטתו של המערער הצביעו דברים אלה על כך שבית המשפט גיבש לעצמו דעה מוגמרת, הן באשר למכלול ההליכים והן באשר לבקשה הספציפית, וכי מתן זכות התגובה לא היה אלא למראית עין. לטענת המבקש אין למצוא בתסקיר את הטענות והממצאים שייחס לו בית המשפט. אדרבא: התסקיר מעיד על מגמה של רגיעה והשלמה ביחסים בין הצדדים והטענות בדבר "הסלמה" ו"מלחמות" הן פרי טענותיה של המבקשת.

4.ביום 9.1.00, לאחר קבלת תשובת המשיבה ותגובת המערער לתשובה זו, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין את ריבוי ההליכים והתמשכותם, את העיסוק האינטנסיבי בהסדרי הראיה, ואת התסקירים הרבים שהוזמנו ונתקבלו. לגוף טענות המערער, קבע בית המשפט, כי התסקיר האמור מצביע על כך שהאב הרבה לבטל מועדי ביקור שהיו קבועים מראש, וכי ביטולים אלה הסבו לילדיו מפח נפש, כי המערער נטל את בתו לאבחון פסיכולוגי, תוך דיווח שקרי לשירות הפסיכולוגי, העלמת עצם הפניה מן המשיבה, והנחיית הבת (בת החמש וחצי) להימנע מגילוי עובדה זו לאם, וכי המערער נטל את ילדיו למשטרה על מנת להגיש תלונה נגד חברה לחיים של האם. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בהסתמך על ממצאים אלה נתן את החלטתו מיום 28.11.99, וכי בהחלטתו זו לא קבע כל דעה סופית ונחרצת, בין לגוף הבקשה ובין לגבי ההליך בכללו. עוד קבע בית המשפט, כי אין המערער יכול 'להחיות' טענות פסלות שהעלה בעבר ואשר נדחו הן על ידי בית המשפט והן על ידי ערכאת הערעור.

5.בערעור שבפני חוזר המערער על הטענות שהעלה בבקשת הפסלות. עוד הוא טוען, כי בהליך דוגמת ההליך נשוא הליכי הפסלות מרוכזת סמכות ההכרעה בכל המחלוקות שבין הצדדים בידי שופט אחד, ובנסיבות אלו קיים צורך מיוחד להבטיח כי בית המשפט לא יישא פנים למי מן הצדדים. המערער מוסיף ומצטט מן התסקיר את הקטעים התומכים, לשיטתו, בעמדתו שלו וטוען, כי האופן בו קרא בית המשפט את התסקיר מעיד על דעתו השלילית אודות המערער. עוד הוא טוען, כי ההחלטה שקיבל בית המשפט בדבר שינוי הסדרי הראיה (ביום 19.12.99) אך מחזקת את טענותיו, שכן הן לשונה והן הקביעות בה המתייחסות למערער מצביעות על עוינותו של בית המשפט כלפיו.

6.לאחר שעיינתי בטיעוני המערער החלטתי לדחות את הערעור. אכן, בין הצדדים נטוש מאבק חריף, המוצא את ביטויו בריבוי ההליכים, בהתמשכותם, בצעדים החריגים שנוקטים הצדדים ובלשון החריפה שהם נוקטים, בין זה כנגד זה ובין בהתייחס לבית המשפט.(ועל הלשון שנקט המערער כנגד בית המשפט בערעורו הקודם הערתי בפסק דיני בע"א 478/99). אין להוציא מכלל אפשרות את החשש, כי לשונם וסגנונם של הצדדים עלולים להשפיע על מהלך הדיון, על אופיו ועל סגנון ההחלטות הניתנות במסגרתו, אפילו אין השפעה סגנונית זו עולה כדי יצירתה של עילת פסלות. זאת ועוד, אך טבעי הוא, כי במהלך כשנתיים בהן באים ויוצאים הצדדים באולמו של בית המשפט, בהן הם מטיחים איש ברעהו האשמות קשות, בהן שב בית המשפט ונצרך לתסקירים מטעם גורמי הרווחה, ובהן מקבל בית המשפט החלטות ביניים שונות, מגבש בית המשפט דעה כלשהי אודות הצדדים, אמינותם ופועלם, אפילו אין דעה זו עולה כדי דעה מוגמרת. במקרה נשוא ערעור הפסלות שבפנינו אמר בית המשפט את דברו בהחלטת ביניים שהתבססה על תסקיר גורמי הרווחה, שאינם חשודים (לפחות לא על ידי בית המשפט) כעושי דברם של מי מן הצדדים. בתסקיר זה ניתן למצוא אמירות לא מועטות שאינן מחמיאות למערער. אפשר שהמערער חולק על נכונותם של הנתונים שביסוד אמירות אלו או על צדקתן של המסקנות שהוסקו מהן. אולם אין לראות בכך שבית המשפט מצא לנכון להסתמך עליהן ולהסיק מסקנה לכאורית (הכפופה לשינויים אפשריים בעקבות קבלת עמדת המערער) משום עדות למשוא פנים כלפי המערער. כבר אמרנו לא פעם, ואין לנו אלא לשוב ולומר, כי:

"המבחן העיקרי לפסילתו של שופט הינו קיומן של נסיבות "שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]). החשש הממשי לא נבחן מזוית הראיה הסובייקטיבית (של השופט או של הצד). החשש הממשי נבחן על פי זוית ראיה אובייקטיבית (ע"פ 5/82 אבו-חצירה

נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247, 250). אכן, דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט או של הצד. דיני הפסילה מבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה, כפי שהחברה הישראלית מבינה זאת בראיה אובייקטיבית כוללת (ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן דוד (טרם פורסם.))" (ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל , טרם פורסם)

לא מצאתי בהחלטות בית המשפט אותו "חשש ממשי" אובייקטיבי למשוא פנים , כנדרש בחקיקה ובפסיקה. אפשר שניתן היה לנסח באופן שונה מעט את ההחלטה מיום 29.11.99, שהצמיחה את בקשת הפסלות ואת ערעור הפסלות ואפשר שמוטב יהיה אם הטונים בשיג ושיח בין המערער לבין בית המשפט יונמכו. מכל מקום, ענייני סגנון וניסוח אלה אינם עולים כדי עילת פסלות ומשום כך, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה איפוא.