בג"ץ 4752/12 אברהם פאר נ. המוסד לביטוח לאומי

השופטת א' חיות:

העתירה שבפנינו מופנית כלפי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המשיב ) והעותר מבקש בגדרה להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בו נדחה ערעורו על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע אשר דחה תביעה שהגיש לביטול חובו כלפי המשיב לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972 (להלן: חוק המזונות ).

1.

העותר חב בתשלום מזונות לילדיו הקטינים על פי שלושה פסקי דין שנתן בית הדין הרבני האזורי בירושלים. משלא עמד העותר בחיוביו פנתה גרושתו למשיב בבקשה לתשלום דמי מזונות לפי חוק המזונות, וזה אכן שילם לה דמי מזונות על פי פסקי הדין. משכך נולד חוב בסך של 67,000 ש"ח אותו חב העותר למשיב (נכון לינואר 2011). המשיב ביקש לגבות חוב זה ובעקבות כך הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בה עתר לביטול חובו כלפי המשיב. העותר ביקש להתבסס בעניין זה על החלטות של בית הדין הרבני בירושלים בהן נקבע, בין היתר, כי "[א]ין לחייב האב בתשלום המזונות יותר ממה ששולם לאישה בפועל". התביעה הועברה לדיון בבית המשפט האזורי לעבודה בבאר-שבע, וזה דחה אותה ביום 27.11.2011

בקובעו כי העותר לא הוכיח כל עילה לביטול חיובו כלפי המשיב, באשר בית הדין הרבני אינו מוסמך לבטל באופן רטרואקטיבי חוב מזונות ששולם, אלא רק להגדילו או להקטינו לעתיד, ואם העותר סבור כי יש לבטל את עצם פסיקת המזונות (להבדיל מביטול חוב המזונות כלפי המשיב) עליו לפנות לבית הדין הרבני בבקשה מתאימה. כן דחה בית הדין האזורי טענת "פרעתי" שהעלה העותר בציינו כי להוכחת טענה זו עליו להביא ראיות מתאימות בלשכת ההוצאה לפועל. העותר הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, וביום 19.4.2012 דחה בית הדין את ערעורו בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. בית הדין ציין, בין היתר, כי ככל שהעותר סבור שהמשיב שילם לגרושתו מזונות למרות שלא היתה זכאית לכך (אם בשל כך שבוטלו, הופחתו או שולמו על ידו), מדובר בטענה שבמהותה היא טענת "פרעתי" אותה יש לברר בלשכת ההוצאה לפועל, אך הוא בחר שלא לנהל הליך מתאים וטעמיו עימו (עב"ל 42075-12-11).

מכאן העתירה שבפנינו בה מלין העותר על ההליך שהתנהל בבית הדין הארצי לעבודה. לטענתו בית הדין התעלם מן הטענות שהעלה בפניו, ובפרט התעלם משלוש החלטות שניתנו בבית הדין הרבני בירושלים מהן עולה לטענתו כי חובותיו כלפי גרושתו (שלכתחילה נועדו לכפות עליו מתן גט) בוטלו, וכי בית הדין הארצי שגה בקובעו כי הטענה המרכזית שהעלה היתה טענת "פרעתי".

2.

דין העתירה להידחות על הסף.

הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו בהחלטותיו מוגבלת ומצומצמת לאותם המקרים שבהם נפלה בהחלטתו של בית הדין טעות משפטית מהותית וכאשר הצדק מחייב את תיקונה של טעות זו (בג"ץ 6412/09 יעקובי נ' המוסד לביטוח לאומי , פסקה 3 (10.8.2009)). על טעות מהותית מסוג זה לא הצליח העותר להצביע. בית הדין לעבודה על שתי ערכאותיו הפנה את העותר להליך המתאים להעלאת טענותיו בעניין ביטול חובו כלפי המשיב, אשר נוצר לאחר שהמשיב שילם לגרושתו של העותר מזונות אותם היה עליו לשלם לילדיו הקטינים בהתאם לפסקי דין של בית הדין הרבני. בהקשר זה נקבע, בצדק, כי ככל שיש בפי העותר טענת "פרעתי" עליו להעלותה בפני ראש ההוצאה לפועל, ובגדרה יוכל לטעון כי מילא אחר פסק הדין שחייב אותו בתשלום המזונות או כי "[א]ינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו" (ראו סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967).

משלא נמצאה לנו על פני הדברים עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, העתירה נדחית על הסף. לא נתבקשה תגובה לעתירה ועל כן, אין צו להוצאות.