בג"ץ 4757/10 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

השופט נ' הנדל:

1.

עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין ) ליתן טעם מדוע לא יבטל את החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה לחייב את העותר בפיצוי משיבה 2 (להלן: המשיבה ) בפדיית כתובתה חמש שנים לאחר מתן הגט וזאת בגין חריגה מסמכות.

2.

ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: העותר והמשיבה התגרשו זה מזו בחודש מרץ 2003. בין הצדדים התנהלו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת תביעה שהגישה המשיבה לפירוק שיתוף בדירת המגורים המשותפת. בחודש יוני 2005 ניתן פסק דין אשר הורה על חלוקה שוויונית. המשיבה הגישה תביעה לבית הדין הרבני לפדיית כתובתה. בפסק דינו מיום 14.8.2007, קבע בית הדין הרבני האזורי כי העותר יפצה את המשיבה בכתובתה. על פסק דין זה ערער העותר לבית הדין הרבני הגדול. בהחלטתו מיום 25.3.2008, החזיר בית הדין הרבני הגדול את התיק לדיון בבית הדין האזורי משנוכח כי לא התקיים דיון בסוגיה ולא נתקבלה תגובת העותר, וקבע כי הדבר מנוגד לכל הליך תקין. בנוסף, הפנה בית הדין הרבני הגדול שאלות לבית הדין האזורי לבירור פסק הדין שניתן על ידו. בית הדין האזורי קיים דיון במעמד צד אחד ונתן החלטה, עליה ערער העותר לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דינו מיום 12.8.2009, דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורו, חרף הדגשתו בדבר התמיהות הרבות שעלו מאופן הטיפול בתיק על ידי בית הדין האזורי. העותר ערער שוב לבית הדין הרבני הגדול נגד החלטת בית הדין הרבני האזורי, בטענה כי ניתנה בהעדרו. זאת, בניגוד להליך תקין. ביום 27.4.2010, דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורו לאחר שלא מצא כל ממש בטענות העותר. על "החלטה" זו הוגשה העתירה דנא.

3.

עיקר טענות העותר הוא כי בית הדין הרבני הגדול חרג מסמכותו עת אישר את קביעתו של בית הדין האזורי. המדובר בקביעה בענייני רכוש שאיננה מצויה בסמכותו של בית הדין הרבני, הואיל והסוגיה נדונה ונפסקה בבית המשפט לענייני משפחה.

4.

לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, לרבות הכרעותיהם של בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול, הגענו לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף.

טרונייתו של העותר בדבר בירור זכאותה של המשיבה לדמי כתובתה היא עניין המצוי באופן מהותי בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני

(ראו בג"צ 9858/07 פלוני נ' בד"ר הגדול , תק-על 2008 (1), 5924 (30.3.2008)) . דמי הכתובה אינם רק עניין הנוגע לעצם הנישואין ורשאי בית הדין לסווגם כעניין שבממון לעניין פדיית הכתובה ומימושה. בית הדין הרבני אף הגיע לפסיקתו מכוח דיני הכתובה ולא מכוח חוק יחסי ממון. ודוק; סעיף 13 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1917 קובע כי חוק זה לא בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים. סעיף 17 לאותו חוק מורה כי אין בחוק עצמו כדי לפגוע בזכויות האישה לפי כתובתה. כתוצאה מכך, ייתכנו מקרים בהם אישה אשר הגישה תביעה רכושית בבית המשפט לענייני משפחה מחד, ותביעה לבית הדין הרבני מאידך, תקבל מחצית מהרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים עם בעלה ובנוסף גם את כתובתה (וראו גם י' שיבר "כתובה וחוק יחסי ממון-שני קווים מקבילים שלא יפגשו"? פורסם ב פסק דין-אתר המשפט הישראלי ).

הלכה היא, כי בית-משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על פסקי דין של בית-הדין הרבני אשר הינו רשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבא בגדר סמכותו. זה רצון המחוקק, על כל המשתמע מכך (ראו בג"ץ 10223/09 פלונית בית הדין האזורי באשדוד (3.1.2010); בג"ץ 1873/07 פלוני נ' בד"ר הגדול (22.3.2007); בג"צ 6124/07 פלוני נ' בד"ר הגדול (22.11.2007); בג"צ 1923/91 רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האזורי , פ"ד מו (2) 1 (1991)). יצוין, כי הכרעת בית הדין הרבני בתיק זה נסובה גם סביב עניין מובהק שבסדרי דין – אי התייצבות המערער- ואף בכך לא יטה בית משפט זה להתערב. התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית-הדין הרבני מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(4) לחוק יסוד: השפיטה . משמע, כי בית משפט זה יתערב בהחלטות בית-הדין הרבניים אך במקרים קיצוניים כאשר הן ניתנו בחריגה מסמכות או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי או כאשר ישנה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר (ראו בג"ץ 10223/09; בג"ץ 1873/07; בג"ץ 6124/07; בג"ץ 6473/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (15.11.2007); בג"ץ 43 60 /06

פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי (12.7.2006); בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (28.6.2007); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 6.4.2006); בג"ץ 6299/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (8.8.2007); בג"ץ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נה (1) 453; בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד לו (2) 733). כך או אחרת, בית משפט זה איננו בוחן את דרך הפעלת הדין הדתי ע"י בית הדין כאשר זו נעשית בהתאם לסמכותו (ראו בג"ץ 323/81). המקרה דנא לא נכנס בגדר אותם חריגים שפורטו.

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, דעתנו היא כי דין העתירה להידחות וכך אנו מורים. אין צו להוצאות משלא נתבקשה תגובה.