בג"ץ 4758/01 טובה ביתן נ. מריו ביתן

1.הערעור שבכותרת הוגש ביום 17.6.01. בד בבד עמו, הוגשה בקשת רשות לערער (רע"א 4759/01), בה הותקף אותו פסק דין עצמו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

פסק הדין נשוא ההליכים אוחז 4 עמודים. הוא ניתן בערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז. בסוף פסק הדין, לאחר המקום בו מצויה חתימת השופטת, מופיעות המלים "זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי". לאחר דברים אלה, נמצאת חתימה של פנינה ארז, המופיעה במקום המיועד לחתימת בית המשפט. מחתימה סמוכה עולה כי המדובר במזכירה של בית המשפט.

2.במצב דברים זה, פניתי ביום 21.10.01 בהחלטה אל המערערת, וביקשתי פירוט האם נתבקשה רשות לערער בתיק זה, האם נושא של רשות לערער עלה בשלב כלשהו של ההליכים, והאם ניתנה רשות כזו מאת בית המשפט המחוזי. בתגובה, נטען על ידי המערערת כי בית המשפט נתן רשות לערער, כמופיע בדברים שצוטטו לעיל. המערערת בחרה שלא להתייחס לשאלות בדבר העלאת נושא רשות לערער במהלך ההליכים, או לנושא של העלאת בקשה לכך על ידה.

3.דין הערעור שבכותרת להימחק מן הרישום.

(א) המדובר בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט שלערעור. ככזה, טעונה הגשתו של ערעור זה רשות מאת בית המשפט המחוזי בפסק דינו, או של בית המשפט העליון (ראו סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984). אין חולק כי עובר להגשת ההליך לא ניתנה רשות כאמור על ידי בית המשפט זה. איני סבור, כי יש בסיס מספיק לקבוע כי רשות כזו ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי.

(ב) אמנם, בסיפא לפסק הדין נשוא הערעור נאמר כי נתונה זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי. דא עקא, אילו התכוון בית המשפט המחוזי ליתן רשות לערער, היה עליו ליתן רשות כזו לבית המשפט העליון , ולא לבית המשפט המחוזי. דא עקא, רשות לערער לבית המשפט העליון לא ניתנה בפסק הדין. זאת ועוד, אין בפסק דינו של בית משפט קמא כל אמירה בדבר מתן רשות לערער.

(ג) לא למותר לציין, כי המועד שצוין בסיפא של פסק דין בית המשפט המחוזי – 45 ימים - אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין בדבר ערעור המוגש ברשות, לפיו יש להגיש ערעור בזה תוך 30 ימים מן היום בו נתנה הרשות (תקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). גם בכך יש לחזק, ככל שיש צורך בחיזוק כזה, את המסקנה כי לא נתנה רשות לערער לבית משפט זה בגוף פסק הדין.

4.בשולי הדברים, לא למותר להעיר, כי מעיון בפסק הדין גם לא עולים מאפיינים כאלה, אשר עשויים להצדיק החלטה של בית המשפט המחוזי ליתן רשות לערער לבית המשפט העליון. אכן, רשות כזו אינה ניתנת כדבר שבשיגרה. התמונה לעניין זה מתחדדת כאשר מסתבר, מתגובת המערערת להחלטתי מיום 21.10.01, כי אין טענה לפיה היתה בפני בית המשפט בקשה כלשהי למתן רשות כאמור, או כי נושא זה הועלה בפניי בית המשפט. מובן, כי נתונים אלה לא היו רלוונטים, אילו היתה בפניי החלטה ברורה הנותנת רשות לערער לבית משפט זה. ברם בנסיבות עניין זה, בו אין בפניי החלטה כאמור, שיקולים אלה תומכים במסקנה העולה ממילא כי רשות כאמור לא נתנה. לכל אלה מתווספת העובדה שאין השופטת שנתנה את פסק הדין חתומה על הקטע הרלוונטי, כי אם מזכירה של בית המשפט. בכך יש כדי לעורר ספק האם מדובר בחלק של פסק הדין, ומכל מקום מתעורר ספק כבד האם האמירה עליה נסמכת המערערת בסמכות ניתנה.

במכלול נסיבות אלה נראה לי, כי לא ניתן, ולו בדוחק, לקבוע כי ניתנה רשות לערער לבית המשפט העליון. יוצא, כי המדובר בערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דין של בית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט שלערעור, בלא שניתנה לכך רשות על ידי בית המשפט המחוזי. ככזה, הוגש הערעור בחריגה מן הדין, ודינו מחיקה מן הרישום.

אני מורה, על כן, על מחיקת הערעור מן הרישום.