בג"ץ 4759/99 מארי קנניגהם נ. היועץ המשפטי לממשלה

העותרת מבקשת שבית המשפט יצווה על היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את המשיב 2 לדין פלילי. התלונה של העותרת נגד המשיב 2 נחקרה על ידי המשטרה. בסיום החקירה המליצה המשטרה לסגור את התיק בהעדר אשמה פלילית. המלצת המשטרה אושרה, לאחר בדיקה, על ידי פרקליט מחוז ירושלים. העותרת הגישה ערר על החלטה זאת. המשנה לפרקליטת המדינה החליט לדחות את הערר. במכתבו של המשנה לפרקליטת המדינה מיום 2.8.98, בו הוא מודיע לבאת-כוח העותרת על דחיית הערר, הוא כותב בין היתר כך: "לאחר ניתוח חומר הראיות אנו סבורים כי אין די בראיות כדי לנהל הליך פלילי". לבקשתה של באת-כוח העותרת נשלחו אליה, ביום 25.11.98, נימוקים מפורטים להחלטה. אך הנימוקים לא הניחו את דעת העותרת, ולפיכך הוגשה עתירה זאת.

כידוע, ליועץ המשפטי לממשלה מוקנה שיקול דעת רחב בשאלה אם להגיש כתב אישום על יסוד תלונה. במסגרת שיקול דעת זה הוא בודק גם את דיות הראיות שבתיק החקירה, ובכלל זה גם את הסיכוי שבית המשפט ירשיע על יסוד ראיות אלה. בית משפט זה אינו חוזר ובודק את הראיות ואינו שם את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט רק מבקר את שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה כדי לברר אם אין החלטתו חורגת ממתחם הסבירות באופן שמחייב התערבותו של בית המשפט. כפי שהפסיקה מלמדת, רק במקרים נדירים וקיצוניים ראה בית המשפט להתערב בשיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה בשאלה אם להעמיד אדם לדין. המקרה שלפנינו אינו מקרה כזה. נתנו דעתנו לחומר שבנדון ואין לנו יסוד לומר כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להעמיד את המשיב 2 לדין פלילי על יסוד הראיות המצויות, לוקה בחוסר סבירות. לפיכך אנו דוחים את העתירה.