בג"ץ 4762/01 מועצה אזורית גליל תחתון נ. שר הפנים

לפני בקשה לדיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד1984-.

1.המועצה האזורית גליל תחתון (להלן: המבקשת), עתרה כנגד החלטת שר הפנים להעביר שטח של 370 דונם

מתחום שיפוטה של המבקשת לתחום שיפוטה של המועצה המקומית כפר תבור (להלן: המועצה המקומית). השטח מושא המחלוקת (הידוע בשם "תל שעורים"; להלן: שטח המריבה) נמצא בבעלות מינהל מקרקעי ישראל ומוחזק בתנאי חכירה על ידי בית הספר החקלאי "כדורי". עם הכשרת השטח כאתר קרוואנים למגורי עולים בוצעו בו עבודות תשתית נרחבות רבות. את עבודות התשתית ביצעה המבקשת (ששטח המריבה נכלל בתחומה), וההשקעה הכספית שנדרשה לכך מומנה, ברובה, מקופת המדינה.

2.לימים פונה האתר מאוכלוסיית העולים החדשים, ונתגלעה מחלוקת בין שתי הרשויות מהו השימוש הראוי והנכון לאתר המפונה. המבקשת הייתה מעונינת לנצל את שטח המריבה ותשתיתו להקמת אתר תיירות, בטענה כי יש בכך כדי לסייע בפתרון מצוקתם הכלכלית של הישובים שבתחומה. המועצה המקומית, מצידה, ביקשה לספח את השטח לתחומה על מנת לפתור את מצוקת הקרקע לבניה שבפניה היא ניצבת, ולהקים שכונת מגורים לזוגות צעירים שתסייע בקליטתה של אוכלוסיה צעירה יחסית. בתאריך 29.9.97 החליט מנכ"ל משרד הפנים למנות ועדת חקירה שתפקידה יהיה לבחון את השאלות הכרוכות בשינוי גבולה של המועצה האזורית. ברוב של שלושה נגד אחד החליטה הוועדה, ביום 20.4.98, לקבל את בקשת המועצה המקומית, כך ששטח המריבה ייועד לבניית אתר מגורים כאמור.

בתאריך 17.8.98 ביקש מנכ"ל משרד הפנים - בהתאם לסעיף 228 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח- 1958 - את עמדות המועצה האזורית והוועדים המקומיים שבתחומה באשר לשינוי המבוקש. ועדת המשנה של המועצה הארצית לתכנון ולבניה (להלן: ועדת המשנה לתכנון) דנה בבקשת המועצה המקומית לספח את שטח המריבה לתחומה בתאריך 31.8.98, והחליטה לשוב ולדון בנושא לאחר שתוצג לפניה תמונת המצב התכנוני במלואה. בין לבין, ומבלי להמתין להחלטתה הסופית של ועדת המשנה לתכנון, החליט שר הפנים לאמץ את החלטת ועדת החקירה ולהורות על סיפוח שטח המריבה לתחומה של המועצה המקומית. ועדת המשנה לתכנון, אשר שבה והתכנסה בתאריך 26.9.2000 במטרה להשלים את הדיון בבקשת המועצה המקומית, החליטה להיענות לבקשה באופן התואם את החלטת שר הפנים.

3.כנגד החלטה זו עתרה המבקשת לבית משפט זה (בג"ץ 2689/00 מועצה אזורית גליל תחתון נ' שר הפנים ואח' ; להלן: פסק הדין). בעתירתה טענה המבקשת כי החלטת שר הפנים ניתנה שלא כדין, ועיקר טענותיה התמקד בבחינת סבירות החלטתו. לטענתה של המבקשת, ראוי היה כי שר הפנים יחכה עד לקבלת עמדתן הסופית של מוסדות התכנון עובר להחלטתו. המבקשת ביקשה להורות על ביטול החלטת שר הפנים, ולחילופין - להורות על כך שינתן לה פיצוי בגין הפגיעה הכרוכה בביצוע ההחלטה. בית משפט זה (כבוד השופטים ת' אור, א' מצא, וא' פרוקצ'יה) ביקש, בהחלטתו מיום 25.12.2000, כי בעלי הדין יגישו טיעונים בשאלה האם ראוי היה ששר הפנים יחליט בעניין לפני שהובררה עמדת מוסדות התכנון בנוגע לשינוי ייעוד שטח המריבה. לאחר שהוגשו הטיעונים, דן בית המשפט בעתירה ודחה אותה (ביום 27.5.2001).

4.על פסק הדין הגישה המבקשת (ביום 17.6.2001) בקשה זו לדיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד 1984- (להלן: חוק בתי המשפט). לטענת המבקשת, לפסק הדין חשיבות עקרונית ומעשית רבה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי יש בפסק הדין כדי להתוות הלכה חדשה בעניין העברת שטחים מתחומה של מועצה אחת לתחומה של אחרת. המבקשת סבורה, כי פסק הדין מלמד ששר הפנים איננו מחויב בקבלת עמדת רשויות התכנון לפני קבלת החלטות מסוג זה. עוד טוענת המבקשת, כי פסק הדין עומד בסתירה להלכה בענין החובה לשקול חלופות אחרות על ידי ועדת החקירה, שהוקמה על ידי שר הפנים עובר לקבלת החלטה בדבר העברת שטח מרשות אחת לאחרת. טענתה הנוספת של המבקשת, מתמקדת בעובדה כי סוגיית הפיצוי הניתן לרשות מקומית בשל גריעת שטח מתחומה איננה מוסדרת בחקיקה או בפסיקה, ולכן ראוי היה כי בית המשפט ידון בסוגיה לעומקה ויעצב עקרונות מנחים ביחס לשאלת הפיצוי. לאור כל האמור, ראוי, לדעת המבקשת, להורות על קיום דיון נוסף בעניינה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה נחה דעתי כי דינה להידחות. הבקשה איננה עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, לפיו ניתן להיענות לבקשת בעל דין לקיום דיון נוסף אם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה בעניין, יש... מקום לדיון נוסף". פסק הדין איננו קובע הלכה חדשה בכל הנוגע להעברת שטחים או לסדר הראוי בקבלת החלטות בעניינים כגון דא. אכן, יתכן כי החלטת שר הפנים עובר להחלטת הרשות התיכנונית תשפיע על שיקולי זו האחרונה. בית המשפט התייחס לכך, באומרו כי "מקובל וראוי לייחס משקל לעמדת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה" (פסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט מצא). ואולם, בית המשפט מוסיף ומבהיר, שלעיתים ראוי לשר להקדים ולהחליט, על אף שהחלטתו יכולה להשפיע על שיקוליה של הרשות התיכנונית. מצבים ראויים אלה תלויים בנסיבותיו של המקרה הנדון, והמבחן - כלשונו של פסק הדין מושא בקשה זו - "נעוץ באופי השיקולים המניעים את החלטתו [של שר הפנים]" ( שם ). בפסק הדין קבע בית משפט זה, כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא רק שיקולים תכנוניים עמדו על הפרק, אלא גם שיקולי מדיניות כלליים, שבהפעלתם נתון לשר הפנים שיקול דעת נרחב. לכן,

נקבע כי "מששוכנע שר הפנים, על פי המלצת ועדת החקירה, כי הנסיבות מצדיקות להקצות את השטח למועצת תבור, רשאי היה להקדים את החלטתו, ולא היה עליו להמתין להחלטת ועדת המשנה לתכנון" ( שם ). מן האמור עד כה עולה, כי פסיקה זו איננה הופכת את ההלכה הקיימת (וראו בג"צ 51/68 המועצה המקומית אזור נ' שר הפנים

פ"ד כב(2) 226, 228, המצוטט שם ), שכן, פסק הדין התמקד במאפיינים המיוחדים בעניינה של המבקשת.

6.פסק הדין גם איננו עומד בסתירה להלכה בענין שקילת חלופות אחרות על ידי הוועדה. המבקשת טוענת, כי לפי ההלכה שנקבעה בבג"ץ 5445/93 עיריית רמלה נ' שר הפנים ואח' פ"ד נ(1) 397 (להלן: פרשת עיריית רמלה ) חייבת ועדת החקירה לערוך בדיקה מקיפה בשאלת קיומן של עתודות קרקע לבנייה, בדיקה שלא התקיימה במקרה דנן. גם בשאלה זו, פסק הדין שניתן בעניינה של המבקשת איננו סותר את ההלכה הקיימת. דעת הרוב הבהירה, הבהר היטב, כי לא דומה פרשה זו לפרשה שניצבה לפני בית המשפט, וכי הנסיבות הקונקרטיות מושא עניינה של המבקשת מחייבות ומצדיקות את אבחונו של המקרה שלפנינו מפרשת עיריית רמלה , כמו גם את פיתוחה של ההלכה שנקבעה בפרשה זו. כפי שהובהר בפסק הדין, המקרה שלפנינו שונה מפרשת

עיריית רמלה . למקרה שלפנינו מימד נוסף, הוא הצורך למצוא מקומות דיור לשיכונם של זוגות צעירים, צורך שהוגדר על ידי דעת הרוב כ"צורך דוחק, אשר אף המועצה האזורית איננה חולקת על קיומו" (פסקה 7 לפסק דינו של כבוד השופט מצא). לכן, אין בסיס לטענת המבקשת כאילו פסק דין זה עומד בסתירה להלכה הקודמת.

7.הנמקה נוספת אותה העלו המבקשים בבקשתם, נסמכת על חילוקי הדעות שנתגלעו בין כבוד השופטת פרוקצ'יה לבין שופטי הרוב. ואולם, אין ממש בטענה זו. ראשית, גם השופטת פרוקצ'יה סברה, לגופו של עניין, כי לא נפל פגם בהחלטת שר-הפנים. שנית, כבר נפסק כי קיומה של דעת מיעוט אין בה כדי לשנות מעקרון היסוד לפיו דיון נוסף הוא הליך חריג ויוצא דופן, וקיומה איננו מצדיק, כשלעצמו, דיון נוסף (ד"נ 1/687 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם), צוטט בהסכמה בד"נ 3/88 יהושע בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח' , פ"ד מב(2) 212). מובן, כי דברים אלו יפים גם לקיומה של דעת יחיד.

8.טענה אחרונה שטוענת המבקשת, היא שסוגיית הפיצוי הניתן לרשות מקומית, מקום בו גורע שר הפנים שטחים מתחומה, איננו מוסדר בפסיקה או בחקיקה. המבקשת טוענת, כי הלכה למעשה לא ניתן לה פיצוי על גריעת השטח, וודאי לא פיצוי "העונה על הפגיעה שנגרמה לה" (פסקה 29 לבקשתה), וראוי, בשל כך, לקיים דיון נוסף בעניינה. ואולם, בית המשפט בהתייחסו לסוגיה קבע כי:

"די, אפוא, שנקבע, כי לאחר שהמועצה האזורית תמצה את ההליכים בנושא זה לפני הגורמים המתאימים, וככל שתקום לה עילה לעשות כן, תהא היא רשאית לשוב ולעתור לקבלת סעד." (פסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט מצא).

משנשמרה זכותם של המבקשים לעתור לבית משפט זה לאחר

מיצוי ההליכים בפני הגורמים המקצועיים המתאימים, אינני רואה בטענה זו הצדקה לקיומו של דיון נוסף.

9.לאור כל האמור, איני רואה מקום להורות על קיומו של דיון נוסף, והבקשה לדיון נוסף נדחית.