בג"ץ 4771/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ. שר הפנים

זו.לטענתם, מתן אישורים חריגים בלא בדיקה פרטנית היא בבחינת הימנעות השרים מהפעלת שיקול הדעת שהיו חייבים להפעיל על פי דין, ושיקולי יעילות אינם יכולים לגרוע מכך. עוד נטען כי הפיילוט הופעל בשרירות; כי העירייה עצמה הפעילה את שיקול דעתה שלא בהתאם לקווים המנחים שנקבעו ועל בסיס תשתית עובדתית מוטעית; וכי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני והיא אף בטלה בשל תחולתה הרטרואקטיבית.

3.

המשיבים מצידם עמדו בפירוט על תהליכי קבלת ההחלטות, כל רשות בתחומה. להשקפתם, פעלו הם בגדר סמכותם ותוך הפעלתה בצורה ראויה ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה.

4.

לאחר ששקלנו את טיעוניהם המפורטים של בעלי הדין, הן בכתב הן בטיעונם הממצה לפנינו, לא שוכנענו כי הונחה עילה להתערבותנו בהחלטה נושא העתירה. דיני ההקפאה לא שללו ממועצת הרשות את הסמכות להחליט על העלאה או הפחתה של תעריפי הארנונה, כי אם הכפיפו את ההחלטות לפיקוח השרים. בידי השרים הופקדה השמירה על האיזון בין הצורך למנוע הידרדרות אינפלציונית לבין הצורך להבטיח את צורכי הרשויות המקומיות ואת יכולתן ליתן שירותים ראויים לתושביהן ללא יצירת גרעונות תקציביים (ראו בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים , פ"ד נג(1) 193, 213-212 (1999)). שיקול הדעת שהוקנה לשרים בחקיקה הוא שיקול דעת רחב, ולא ניתנה הנחייה סטטוטורית בהתייחס להפעלתו. אין לשלול אפוא קביעת אמות מידה כלליות על ידי השרים כתשתית אפשרית למתן היתר להעלאת תעריפים לקטגוריות של מקרים שיעמדו בתנאים שייקבעו. בענייננו מציינת העירייה כי לא העלתה את תעריפי הארנונה השנתיים הקבועים בצווי הארנונה מעבר לעדכון התעריפים הקבוע בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים ) במשך יותר מ-8 שנים. כאן המקום להזכיר כי התוספת השנתית מגלמת עדכון חלקי של המדדים הרלוונטיים, דבר שהביא, לשיטת העירייה, לירידה ריאלית בתעריף הארנונה. הפעלת סמכות האישור ב"מתכונת הפיילוט" נתנה משקל לכל אלה: עמדת הרשות המקומית; שיקולי יעילות; וכן השקפת השרים שלפיה שיקולים מקרו-כלכליים מאפשרים הפעלת הסמכות בדרך זו בשנת 2012 (בגדר הפיילוט שנערך בשנה זו בלבד), בכפוף לתקרה ולסייגים שנקבעו. זאת בשים לב להבחנה בין העלאת תעריף להפחתתו. כך, הפחתת תעריף עלולה לגרום לגירעון בתקציב הרשות; והאפקט של הפחתה משמעותית עלול לעלות כדי השפעה בלתי הוגנת על השוק, שמגמתה משיכת עסקי תעשייה ומסחר מרשויות שכנות. לעומת זאת, השלכות של העלאת תעריף הן בעיקרן כלל משקיות, וניתן להכילן במסגרת שנקבעה על ידי השרים.

5.

אף אם נניח לצורך הדיון – לטובת העותרים ומבלי לקבוע כי כך אכן אירע – כי נפלו פגמים כאלה או אחרים בהליך קבלת החלטות ובהתנהלות הרשויות, אין בכך כדי לבסס עילה להתערבותנו. הרשויות פרשו לפנינו את התמונה במלואה. האיזון בין שיקולי המדיניות השונים, בגדרה של דוקטרינת התוצאה היחסית, על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, לא מגלה עילה למתן סעד. מדובר בהעלאה של תעריפי הארנונה בגדר אמות המידה הכלליות שנקבעו, שהמציאות המקרו-כלכלית בשנת 2012 אפשרה אותה ואשר מצויה במתחם הסבירות. כמו כן, יש לציין כי העלאת תעריפים למסחר לא חייבה העלאה מקבילה גם בתעריפים למגורים (אף אם הרשות המקומית ביקשה זאת); כי לעותרים אין זכות קנויה ביחס למדיניות העלאת תעריפי הארנונה, וזו יכולה להשתנות מעת לעת; וכי ההחלטה איננה רטרואקטיבית, שכן תחילתו של אישור השרים היא בראשית שנת הכספים שבשלה הוא ניתן (כקבוע בסעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים). גם בטענות האפליה הנוספות לא מצאנו ממש.

על יסוד טעמים אלה אנו דוחים את העתירה. העותרים יישאו (ביחד ולחוד) בהוצאות המשיבים 2-1 בסכום כולל של 20,000 ש"ח. סכום זהה ישולם למשיבה 3.